קלוטילד מטיס

הייתה ספרנית ופעילה בתנועה הכנסייתית שהקים אחיה האב ז'אן מטיס בתקופת היותו ראש המנזר הבנדיקטי על שם בנדיקטוס הקדוש שבקנדה. המנזר פעל לקרב את בני הנוער לכנסייה, ומדי קיץ התקיימו בו חוגי מבוגרים, ביניהם החוג "המלך דוד" שמטרתו היתה לימוד היהדות. לאחר שיצאה לגמלאות הגיעה לראשונה לישראל ב-1960.

בהשפעתו של האב שטיימן שפגשה בירושלים החליטה להתיישב בישראל ולהמשיך כאן בפעילותה.  קלוטילד ניסתה לייסד ספרייה כמו שהייתה לה בקנדה, אבל לא קיבלה רישיון בגלל חשש שתהיה מיסיונרית. היא הצטרפה לקהילה הקתולית הדוברת עברית, ולפי המסורת של משפחתה גם סייעה לה כמיטב יכולתה במימון. בשיתוף עם האב אלפרד דלמה, כוהן הדת של הקהילה הקתולית הדוברת עברית ביפו, עזרה רבות לחברים מן הקהילה.

לאחר ניסיונות שונים החליטה להקים חוג למפגש בין נוצרים ליהודים.  לפי עצתו של פרופ' הוגו ברגמן מן האוניברסיטה העברית, החליטה לרכז את פעילותה בתל-אביב, שלא הייתה בה כל פעילות כזו. בעזרת יוסף עמנואל מחוג "מבקשי דרך" התכנסו חברים יהודים ונוצרים מכל הארץ לשיחה על היחסים בין הדתות.

לחוג הצטרפו גם האב ברונו הוסאר והאב מרסל דיבואה מבית ישעיהו הדומיניקאני בירושלים, והשתתף בו כמובן האב אלפרד דלמה.  בפגישה הראשונה, שהתקיימה ב-18.1.1965, סיפרו האחים ברונו ומרסל על המסמך "נוסטרה אטטה" (שמועצת הוותיקן השנייה הכינה בנושא השיח הבינדתי, ובמיוחד על היחס של הכנסייה אל העם היהודי) ומשמעותו ליחסי יהדות ונצרות.

אחד השיאים של פעילות החוג הבין-דתי היה ביקורו של אחיה וחברים אחדים מן המנזר בקנדה. ביקורו בארץ הקודש הפך למסע של צליינות ותפילה.

במשך שנים התקיימו פגישות כאלה כל שבוע, עם הרצאות של יהודים ונוצרים על המשמעות של דתם, על אפשרויות ההתקרבות ושיתוף הפעולה ביניהן.  בהמשך נפסקו הפגישות השבועיות והפכו לפגישות של אחת לחודש.

קלוטילד קנתה לה דירה גדולה שאפשר היה להיפגש בה בנוחות, רכשה ספרים על הנושאים האלה, והקימה ספרייה בעברית, אנגלית וצרפתית. הפעילות הזו נמשכה עד לפטירתה בשבועות תשמ"ז (2.6.1987). הפעילות נמשכה גם שנה-שנתיים אחרי פטירתה.

היא ידעה להשרות רוח טובה ואווירה של אמונה וחברות בין האנשים שהשתתפו במפגשים.
יהי זכרה ברוך.

(אנחנו מודים מאוד ליוסף עמנואל על כתיבת הכתבה הזאת אודות קלותילד מטיס).