דרשה של האב פיירבטיסטה - 15.10.2005

הגענו לשנת יובל! מזל טוב לכולם. בתנ"ך שנת יובל היו מכריזים ביום הכיפורים והנה אנחנו יומיים אחרי יום כיפור. אין זמן מתאים יותר לשבח את אלהים למען כל חסדיו. אין זמן טוב יותר להודות לו על העבר ולהפנות את עינינו בתקווה ובאמונה לכיוון העתיד, לתכנן לתקופה חדשה בחיי קהילותינו. בחשבון הנפש שעלינו לעשות מקראות היום עוזרים לנו ומדגישים מחדש כמה נקודות חשובות.

קודם כל ישעיהו הנביא מדבר איתנו על ביתו של אלהים שהוא "בית תפילה ייקרא". אין ספק שאנחנו מתקבצים יחד כבר 50 שנה כדי להתפלל ולתת ביטוי חי וגשמי לבית זה. אין ספק שאנחנו נאספים כדי נוכל לאהוב את שם ה' ו"להיות לו לעבדים". כמוכן הנביא מזכיר לנו עוד שני אלמנטים הכרחיים לאותו בית. קודם כל בית זה הוא "לכל העמים" ובשנת יובל זו עלינו לחדש את הפתיחות שלנו לכל מי שבא אצלנו ולחדש את הנכונות שלנו לקבל אותם באותה אהבה שבה אלהים מקבל גם אותנו לביתו. שנת יובל מהווה זמן להודות לדור המייסד על המאמץ האדיר שהשקיעו וגם להגיד ברוך הבא לדור החדש. שנת היובל זה הזמן לחפש את המשותף והמאחד את הדורות, לאבחן בקו שמשרטט אלהים מן העבר דרך ההווה לקראת העתיד. האלמנט השני במקרא הראשון הוא השמחה. "ושמחתים בבית תפילתי" אומר אלהים דרך הנביא. שנת היובל משמשת לנו הזדמנות להדגיש את השמחה בתוך קהילותינו. למרות האתגרים והמצב הלא קל, ליד הגעגועים והשאיפות, עלינו לתת ביטוי מוחשי ומשכנע לשמחה הזאת שאלהים שם בליבנו בהיותנו בבית התפילה שהוא הקים.

המקרא השני גם הוא עוזר לנו בחשבון הנפש שלנו. אנחנו בהחלט יכולים לזהות גם את קהילותינו בתיאור שניתן באיגרת. גם אנחנו נאספים יחד כדי לשיר לאלהים "בתודה ... במזמורים, ותשבחות ושירים רוחניים". שאול השליח מזכיר לנו שאנחנו אכן "קדושים ואהובים" ואז הוא מפרט את האפיונים של חיי קהילת הקדושים. למשך כבר 50 שנה ניסינו גם אנחנו לתת ביטוי לאפיונים אלה. אולי נציין במעמד זה כמה מהאלמנטים המוזכרים שנחוצים לנו תמיד בקהילותינו כדי שנתפתח ונשגשג גם בעתיד: לנהוג בסבלנות איש עם רעיהו, לסלוח זה לזה, ומעל לכל שתשרור אהבה בנינו. סבלנות, סליחה ואהבה הן יסודות חיי קהילה והן מונעות וויכוחי שווא, תחרויות ופילוגים. סבלנות היא מלט הקהילה וסליחה היא תנאי הכרחי לחיים קהילתיים. והאהבה צריכה תמיד לבוא לידי ביטוי בגוף הקהילה שהוא גוף האדון ישוע. כפי שאהב אותנו עלינו לאהוב אחד את השני.

כמובן בספר הבשורה של היום אנחנו שומעים בפיו של ישוע את השאלה המרכזית והמסכמת של חיי האמונה שלנו: "ואתם מה אומרים, מי אני?" 50 שנה אנחנו נאמנים לאותה תשובה שמשיב לו שמעון כיפא במקרא של היום.  הכרזתנו שישוע הוא "המשיח, בן אלהים חיים" אין לו הד רחב בחברה שבה אנו חיים. ובכן עלינו למצוא את דרכינו המיוחדת כדי לתת ביטוי חי לאמונתנו, ביטוי מתאים לסביבתנו. לא קל כפי שגילינו משך השנים שעברו אבל לדרך שבה אנו צועדים ישנה ברכה מכופלת: אנחנו צועדים באותה הדרך שישוע צעד בה, גם הוא בין מעטים ואף לרוב בודד, ואנחנו עושים את הדרך הזו בארצו ובין אנשי עמו. עלינו להתבונן שוב ושוב במשמעות של הקונטקסט שלנו. אנחנו כאן בארץ ישראל וחיים בתוך עם ישראל, יהודים ואנשים מאומות העולם, שחוזרים יחד על אותה תשובה שנתן שמעון לאדון. נתפללה היום שנישאר תמיד נאמנים לאותה אמונה ושנבין ונמלא יותר ויותר את מקומנו בארץ הזאת ובתוך העם הזה כשליחים של אהבה, סליחה, פיוס ושלום.