זיו – פרשת השבוע: פרשת קדושים 2

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ

לפי חז״ל פרשת השבוע שלנו מהווה יסוד לרוב גופי התורה. אנו מוצאים בה את אחת המצוות המוכרות ביותר במקרא: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ (ויקרא יט:18) - פסוק שמייצג את השיא של כל המצוות שמקיפות אותו, וכן לפי רבים, המצוות המרכזית מכולן. כדי להגיע למצווה זו הפרשה מתחילה בהוראה למשה: ״ דַּבֵּר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם״ (שם יט:2). רש״י מפרש פסוק זה בקצרה: ״מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה״. פירושו של רש״י רק מעלה יותר שאלות: מן הסתם, כל המצוות שנתנו לבני ישראל ניתנו ב״הקהל״ (במעמד קהל כל ישראל) - מדוע אם כן, מצא רש״י לנכון להדגיש עובדה זאת דווקא כאן? התשובה לפי ה״מאור ושמש״ (פירוש חסידי לתורה) היא שההיגיון של המצווה ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם״ רחוק מלהיות מובן מאליו. משמעות הקדושה היא פרישות או הבדלה. ה׳ הוא קדוש - הוא הבורא והוא מובדל ומעל הבריאה. כיצד, אם כן, יכול אני להיות קדוש? האם אני צריך להפריד את עצמי מהעולם?...

בדיוק בכדי למנוע את הטעות הזו מודגש שהמצווה הזו נאמרה במעמד כלל ישראל כיחידה אחת: ״אתם כולכם, ביחד, תהיו קדושים...״ - אתם, כגוף אחד של ישראל. ההיגיון הזה ממשיך בפסוקים הבאים: מורא אב ואם - ה״קהילה״ הראשונה של כל אדם; שמירת השבת - יום שבו מתקהלים יחדיו; התרחקות מאלילות - שמרחיקה את העם מה׳; אכילת הזבחים צריכה להיעשות בזמן קצר מאד - כך שיש צורך להזמין אחרים לשולחן; בזמן הקציר, צריך להשאיר מזון לחברים החלשים ביותר של הקהילה; יושר אל מול הזולת; ואף ״לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״ (שם יט:17) - כל אלו מגיעים לשיא של ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. קדושת האדם תלוייה בקדושת רעהו, וזה בהתייחסותנו אחד לשני וביושר חיינו יחדיו לפי רצון האלוהים שהקדושה מושגת. שבת שלום.