זיו – פרשת השבוע: פרשת ויקרא 2

זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה

ספר שמות מסתיים בסימן מפתיע ובלתי-צפוי. לקראת סופו של הספר הכל נראה מושלם: מנוחה, צייתנות וקדושה נראים בכל מעשה ובכל כוונה של בני ישראל ונראה שסוף-סוף הם הגיעו למצב שבו ה׳ באמת יכול לשכון בתוכם (שמות כח:8). על שלמות מעשיהם של בני ישראל אנו קוראים ש״כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יהוה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הָעֲבֹדָה׃ וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יהוה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה״ (שם לט:42-43). ועל משה עצמו נאמר לנו ״וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יהוה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה״ (שם מ:16). אבל מיד מתברר לנו שככל שהמעמד הזה קרוב לשלמות, אנחנו עדיין רחוקים ממנה. אפילו משה לא יכל ״לָבוֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד כִּי־שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יהוה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן״ (שם מ:35) וענן האלוהים שכיסה את המשכן ישמש כמדריך לבני ישראל בכל מסעיהם (שם מ:36-38) - פסקה שנראית מתאימה יותר לספר במדבר מאשר לספר שמות.

ספר ויקרא ממשיך מהנקודה הזו. בעוד משה עומד מחוץ לאוהל ״וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יהוה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד״ (ויקרא א:1). במהדורות מסורתיות בעברית המילה ״ויקרא״ - שמשמשת גם כמובן כשם הספר, כתובה עם ״א׳ זעירא״ (א׳ קטנה) - דבר שנותן למילה שתי משמעויות שונות. אפשר לקרוא זאת בפשטות כקריאה של ה׳ למשה (ויקרא) או כפגישה (ויקר). המסורת מסבירה שהא׳ זעירא מביעה ענוה ומדרש מסיום מסביר גם שמשה בענוותו הרבה ביקש שקריאתו תהיה זהה לקריאתו של בלעם שעליו נכתב ״ויקר״ כשהאלוהים פגש אותו (במדבר כג:4). אבל קריאתו של ה׳ למשה, כפי שרש״י מסביר הינה קריאה של חיבה (לא כן בקריאתו של בלעם) ולפיכך כדי לרצות את משה הם התפשרו לבסוף על הא׳ זעירא. יהיה ההסבר אשר יהיה, הא, הזעירא שבה נפתח ספר הקרבנות והמנחות מביעה את נועם הקריאה האלוהית ואת ענוות הלב שצריכה להדריך כל מאמין שבא לפני האלוהים: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה״ (תהילים נא:19) . שבת שלום.