זיו – פרשת השבוע: פרשת תצווה 2

תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ

בפרשת השבוע שעבר נפתח בפנינו החלק בשני של ספר שמות שכל עיסוקו בעייני המשכן (ובהיפוכו: חטא עגל הזהב): תבניתו, כליו, והכוהנים המשרתים בו. בזמן שהפרשה של שבוע שעבר עסקה במרכיבים הגשמיים של המשכן: הארון, המנורה, הפרוכת, וכו׳; הפרשה של השבוע הזה מתמקדת במשפחת הכהונה: אהרן ובניו - בגדיהם ושבעת ימי ההכנות שיקדימו את משחיתם לתפקיד הכהונה - ימים שנקראים ״שבעת ימי המילואים״.

הפרשה שלנו מוקפת משני צידיה בפרטים שנראים כאילו הם יצאו מחוץ לסדר העניינים ולכאורה שייכים יותר לפרשה שעברה. בתחילת הפרשה אנו קוראים: ״ואַתָּה תְּצַוֶּה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ויִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד׃ בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי יהוה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות כז:20-21). ובסוף הפרשה אנו מוצאים: ״וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת״ (שם ל:1) והמצוות הקשורות בו.
שני היסודות האלו קשורים זה לזה בקשר אמיץ בפרשה. בקשר למזבח הקטורת, על אהרן להקטיר ״קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת־הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה׃ וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת־הַנֵּרֹת בֵּין הָעֲרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יהוה לְדֹרֹתֵיכֶם״ (שם ל:7-8). לפיכך הקטורת ואור המנורה מהווים שני צדדים של אותו מטבע. הקטורת, ריח ניחוח שעולה למעלה אל ה׳, מסמלת את תפילותיהם האישיות של בני ישראל כפי שנאמר בתהילים: ״תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת־עָרֶב״ (תהלים קמא:2), וכמו כן אנו מוצאים לגבי מנורת ה׳ ש״נֵר יהוה נִשְׁמַת אָדָם״ הוא. בספרו ״בני יששכר״, רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, מפרש שבמעשה החטא בגן השתתפו כל החושים מלבד חוש הריח - וזאת הסיבה שבגינה ריח הקרבנות שלנו כל כך נעים לה׳ - שנתן לנו את הנשמה. לכן ההוראות לגבי שירות הכוהנים למען העם יכול להיות מובן כבעל מטרה עליונה שהיא לשמר את נשמת האדם במצב של תפילה תמידית שמתקנת את היחס השבור בין האדם לאלוהיו. שבת שלום.