בעת הזאת – מאמר ביקורת לספר חדש

לקריאה באתר הארץ כאן

ביקורת: דינה פורת, כרמה בן-יוחנן ורות בראודה (עורכות), בעת הזאת: מסמכים ומחקרים על הכנסייה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה (תל אביב, אונ' תל-אביב, 2015), 294 עמ'.

אחת המהפכות החשובות שאירעו במאה העשרים התרחשה מבלי להשתמש בכלי נשק וללא כל שפיכות דמים. תחילתה בהתעוררות עמוקה והמשכה בטיהורה ההדרגתי של השפה, תהליך המלווה בבקשת מחילה חוזרת ונשנית. לפני מאה שנה, אם הייתי שואל קתולי בפולין, בארגנטינה או בפיליפינים, "מהו הדבר הראשון העולה בראשך כשאני אומר את המילה 'יהודי'?", סביר להניח שהוא היה משיב: "הם רצחו את ישוע אדוננו" או "עם עיקש, קשה עורף שנדחה בידי אלוהים". לאחר המהפכה, ההולכים בעקבות משנתה של הכנסייה הקתולית ישיבו לשאלה דומה לזו: "הם עם האלוהים שהעניק לנו את אדוננו" או "בלעדיהם לא היינו מתקיימים".

הספר החדש, בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב ובעריכתן של דינה פורת, כרמה בן יוחנן ורות בראודה ז"ל, מתעד את המהפכה הזו בשפה העברית. לאחר מאות שנים שבהן "תורת הבוז", שתייגה את היהודים כעם שמארה תמידית רובצת עליו, משלה בכיפה, הכנסייה הקתולית חינכה דורות חדשים של קתולים להכיר בחובם העצום לעם היהודי. "תורת הבוז" הפכה ל"תורת הכבוד". לא זו בלבד שהדמות המרכזית בנצרות הוא יהודי, ישוע מנצרת, אלא שהנוצרים גם מקבלים על עצמם כתבי קודש שנכתבו בידי יהודים ומדברים על אלוהים ועל יחסיו של אלוהים עם האנושות בשפה שמבוססת באופן מובהק על החוויה והאמונה היהודית.

הספר מחולק לשני חלקים, תרגום לעברית של כמה מהמסמכים החשובים ביותר של הכנסייה הקתולית שמנסחים מחדש את השיח שלה על היהודים והיהדות – ביניהם דרשות של האפיפיורים מהעת האחרונה – ומספר מאמרים של חוקרים חשובים שמנתחים ומתעדים את המהפכה הזו. המאמר המקדים, הקצר מידי, של כרמה בן יוחנן ודברי הסיום של הרב דוד רוזן, אחת מדמויות המפתח היהודיות בדיאלוג שבין הקתולים ליהודים, תוחמים אסופה זו ומאירים את תוכנה. ספר זה הוא תוספת יקרת-ערך לחומר המועט שקיים בעברית שמתעד את קורות הכנסייה הקתולית בעת האחרונה ואת הדיאלוג שלה עם היהודים. התרומה שהוא מעלה איננה אקדמית בלבד, אלא גם צעד חשוב בדיאלוג שבין היהודים לקתולים עצמו, מכיוון שמעט מידי ישראלים מודעים לממדיה ולחשיבותה של המהפכה הזו. חשוב לציין שישנה עוד עבודה מרובה במיגור סוג של "תורת בוז" יהודית לנוצרים ולנצרות במדינה בה הנוצרים הם מיעוט קטן שלעתים סובל מהשלכותיו של בוז זה.

הספר נקרא "בעת הזאת", התייחסות למסמך שפרסמה הכנסייה הקתולית ב28 באוקטובר 1965, Nostra" Aetate", הצהרה על היחסים בין הכנסייה לבני הדתות האחרות. לא ברור מדוע המחברים בחרו בתרגום זה, שכן תרגום מילולי של הלטינית הוא "בזמננו". כמו כן, חשוב להדגיש שהמהפכה לא הוגבלה ליהודים, אלא כללה גם עיצוב מחדש של השיח על דתות מרכזיות אחרות. זהו רק מסמך אחד מסדרה של מסמכים שנכתבו במהלך מועצת הוותיקן השנייה (1965-1962), אסיפה של כל מנהיגי הכנסייה הקתולית ששינתה את פני הכנסייה. בנוסף, מצער מאד שהעורכות בחרו להשתמש בשם "ישו" לאיש מנצרת, שם בו מהדהדת מסורת ארוכת שנים של עוינות יהודית, במקום להשתמש בשם שנוטע את שורשיו של זה בעם היהודי – "ישוע".

על העורכות היה לבצע מספר הכרעות חשובות בנוגע למסמכים שיש לכלול בספר ולאלה שיש להשאיר מחוצה לו. אין כל ספק שהן כללו את המסמכים החשובים ביותר בנידון, אך מספר מסמכים אחרים היו מוספים ממדים חסרים חשובים לתיאור השינוי שהתרחש. שתי היעדרויות בולטות הן הנאום של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בפני הוועידה האפיפיורית למקרא באפריל 1997, בה הוא תיאר בבהירות את הדרך הנכונה להבין את זהותו היהודית של ישוע, והנאום של האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר בפני הקהילה היהודית בפריז, הפעם הראשונה בה אפיפיור ציטט את התלמוד. כפי שקורה כשכותבים על ענייני השעה, מאז הוצאתו של הספר לאור הופיע מסמך חדש שמעלה את המהפכה הזו מדרגה. ב-10 בדצמבר 2015, הוועידה האפיפיורית ליחסי דת עם היהודים פרסמה מסמך ארוך ומורכב תיאולוגית שבוחן מחדש את הגותה של הכנסייה בנוגע ליהודים וליהדות ומדגיש את הכבוד שהכנסייה רוחשת לאמונתו ולחווייתו של עם ישראל.

האסופה משמיטה גם מספר מסמכים חשובים שמנסחים את הדרך בה הכנסייה מבינה את כתבי הקודש בעת המודרנית. אחד המקורות המרכזיים ל"תורת הבוז" היה הפולמוס בין היהודים לנוצרים בכל הנוגע לפירוש כתבי הקודש של עם ישראל והברית החדשה. לאורך מאות שנים, הנוצרית תיארו את היהודים כ"עיוורים", מכיוון שהם לא יכולים לראות את מה שהנוצרים רואים בכתבי הברית הישנה (התנ"ך) – ההבטחה לבואו של ישוע המשיח. לכן, צעד חיוני במהפכה המתוארת לעיל היו חלחול ההבנה ההדרגתית שההאשמות בעיוורון שגויות וקריאה לקתולים של ימינו לכבד את ההבנה היהודית של כתבי הקודש כדרך אפשרית לקוראם. כמו כן, אין באסופה זו אזכור להערכה החדשה של הקתולים לפרשנות היהודית והכבוד לתובנותיה של המסורת הרבנית של חכמי ישראל – חז"ל.

המאמרים האקדמיים שנבחרו ללוות את התרגומים מתמקדים בעיקר בתקופת השואה. יש צורך בכרך מלווה נוסף בעברית כדי להציג את ההקשר הרחב בו הכנסייה ביצעה מהפכה זו בשיח על היהודים. מועצת הוותיקן השנייה עוררה מהפכה לא רק ביחסים עם היהודים, המוסלמים ומאמיני הדתות האחרות, אלא גם בכל הנוגע לקשריה עם העולם המודרני. האפיפיור האהוב והקדוש יוחנן העשרים ושלושה, שיזם את המועצה, סבר שהכנסייה יכולה ללמוד רבות מהעולם המודרני ולכן הוא פתח את חלונותיה לרווחה. זמן קצר לאחר פטירתו, התפרסמה תפילה שמשויכת לו. בצדק נבחרה תפילה זו ללוות את הספר החדש: "אלוהים, אנו מודעים לכך שמאות שנות עיוורון החשיכו את עינינו עד שלא הבחנו ביופיו של עמך הנבחר. במהלך המאות אחינו ואחיותינו היהודים שכבו בדם ששפכנו או שגרמנו לשפיכתו כי שכחנו את אהבתך. סלח לנו על הקללה שייחסנו בדרך שקר לשמם כיהודים. סלח לנו על צליבתך פעם שנייה בבשרם. כי לא ידענו את אשר עשינו. אמן."

המהפכה שמתועדת בספר זה יכולה להצית מחדש את התקווה שמהפכה שכזו בהגות, בשיח ובמעשה אכן יכולה להתרחש. בעודנו ממשיכים לקוות לצדק ולשלום בארץ הקודש, הלוואי שנקווה ונתפלל שמהפכה דומה תהפוך למציאות ביחסים שבין הישראלים והפלסטינים.