תומס מרטון: מזג האדם וישועתו

מֶזֶג אינו גוזר על פלוני קדושה ועל אלמוני אבדון. כל המזגים יכול להיות כלים לחורבן או לישועה. עלינו ללמוד לראות שהמזג שלנו הוא מתנת אלוהים, כשרון עמו עלינו להתמודד עד אשר יבוא. אין זה משנה כמה דל או קשה המזג בו ניחנו. אם אנו משתמשים במה שיש לנו לטובה, אם אנו גורמים לו לשרת את הרצונות הטובים שלנו, אזי אנו יכולים להיטיב לעשות ממי שפשוט משרת את מזגו במקום להפוך את המזג למשרתו שלו.

הקדוש תומס האקוויני אומר [מכלול התאולוגיה, חלק א', ספר ב', שאלה 34, תשובה 4] שאדם הוא טוב כשמוסב לו עונג ממה שהוא טוב, הוא רע כשמוסב לו עונג ממה שהוא רע. הוא מוסרי כשהוא מוצא את אושרו בחיים מוסריים, חוטא כשהוא נהנה מחיי חטא. מכאן שהדברים שאנו אוהבים מעידים על טבענו.

אדם נודע, אפוא, על פי תכליתו. אולם, הוא נודע גם על פי תחילתו. אם ברצוננו להכירו כפי שהוא בכל רגע נתון, עלינו למצוא כמה רחוק הוא מתחילתו וכמה קרוב הוא אל תכליתו. כמו כן, מכאן נובע שאדם שחוטא בעל כורחו, אך אינו אוהב את חטאו, אינו חוטא במלא מובן המילה.

האדם הטוב מגיע מהאלוהים וחוזר אליו. הוא מתחיל עם מתנת הקיום ועם היכולות שהאלוהים נתן לו. הוא מגיע לגיל התבונה ומתחיל לקחת ההחלטות. כבר אז טיב החלטותיו מושפע רבות ממה שקרה לו בשנות חייו הראשונות ומהמזג עמו הוא נולד. הוא ימשיך להיות מושפע מפעולותיהם של אחרים סביבו, מהאירועים בעולם בו הוא חי, מהאופי של החברה שלו. אף על פי כן הוא נשאר בן חורין.

אך חירות אנושית לא פועלת בריק מוסרי. כמו כן אין היא צריכה לייצר ריק מעין זה כדי להבטיח את חופש פעולתנו. כורח מבחוץ, נטיות חזקות שמקורן במזג ותשוקות פנימיות אינן משפיעות כלל וככל על מהות חירותנו. הם פשוט מגדירים את פעולתה בכך שהם מציבים לה גבולות. הם נותנים לה אופי ייחודי משלה.

ייתכן ואדם כעוּס מטבעו יטה לכעוס יותר מאחרים. אך כל עוד הוא נשאר שפוי, עודנו בן חורין לא לכעוס. נטייתו לכעס היא אך כוח באישיותו שיכול לשמש הן טוב והן רע, בהתאם לחפץ ליבו. אם הוא חפץ ברע, מזגו יהפוך לכלי משרת לרשע כנגד הזולת ואף כנגד נשמתו שלו. אם הוא חפץ בטוב, מזגו יכול להפוך לכלי-נשלט למלחמה ברשע שנמצא בו ולעזר לאחרים להתגבר על המכשולים שהם פוגשים בעולם. הוא נשאר בן חורין לחפוץ בטוב או ברע.

יהיה זה מגוחך להניח שמכיוון שהרגש משבש לעתים את השכל, אזי אין לו מקום בחיים הרוחניים. הנצרות אינה סטואה. הצלב לא מקדש אותנו בהרס הרגשות האנושיים בנו. ריחוק הוא לא חוסר רגישות. רבים הנוהגים בסיגוף לא הופכים לקדושים גדולים בדיוק מכיוון שהחוקים והפרקטיקות הסגפניות שלהם רק הקהו את אנושיותם במקום לשחררה לחופשי כדי שתתפתח בכל כישוריה, תחת השפעת החסד.

קדוש הוא אדם מושלם. הוא מקדש רוח הקודש. הוא משחזר, בדרכו הייחודית שלו, משהו מהאיזון והשלמות והסדר שאנו מוצאים בטבעו האנושי של ישוע. נשמתו של ישוע, מאוחדת במהותה לדבר האלוהים, שנהנתה בה בעת וללא סתירות מחיזיון ברור באלוהים ומהרגשות האנושיים והפשוטים והאינטימיים ביותר שלנו – חיבה, חמלה ויגון, שמחה, עונג ואבל; התרעמות ופליאה; יגיעה, חדרה ופחד; נחמה ושלום.

אם אין בנו רגשות, אין אנו יכולים לאהוב את אלוהים בדרך בה הוא התכוון שנאהב אותו – כבני אדם. אם אנחנו לא מגיבים לחיבה אנושית, אין אנו יכולים להיות אהובים על ידי אלוהים בדרך בה הוא רצה לאהוב אותנו – בלב אדם, ישוע שהוא אלוהים, בן האלוהים והמשיח הנבחר.

על חיי הסגפנות, אפוא, להתחיל ולהימשך עם כבוד עצום למזג, לאופי ולרגש ולכל מה שהופך אותנו לאנושיים. גם הם חלקים מהותיים באישיות ועל כך בקדושה – שכן קדוש הוא אדם שאהבת אלוהים פיתחה במלואו עד שנהייה לאדם בדמות בוראו.

השליטה ברגש שמקורה בהתכחשות-עצמית נוטה לבגר ולהביא לידי שלמות את הרגישות האנושית שלנו. אורח חיים סגפני לא חוסך את שבטו מהרגישויות שלנו: שכן אם הוא עושה כן, הוא לא מקיים את חובתו. אם אנחנו באמת מתכחשים לעצמנו, ההתכחשות העצמית שלנו יכולה לעתים לשלול מאתנו דברים שאנחנו באמת צריכים. על כן אנו מרגישים את הצורך בהם.

עלינו לסבול. אך ההתקפה של הסיגוף על החושים, הרגישות, הדמיון, השיפוט והרצון נועדה להעשיר ולטהר אותם. חמשת חושינו מוקהים מעונג מופרז. כפרה הופכת אותם לחדים, משיבה להם את חיותם הטבעית ויותר מכך. כפרה מנקה את עין המצפון והשכל. היא עוזרת לנו לחשוב בבהירות, לשפוט בהיגיון. היא מחזקת את פעולות הרצון שלנו. וכפרה, כמו כן, מגבירה את איכות רגשותינו; זהו המחסור בהתכחשות-עצמית ובמשמעת-עצמית שמסביר את הבינוניות של חלק ניקר מהיצירה הדתית, חלק ניקר מהכתיבה הדתית, חלק ניקר מהתפילה הרגשית, חלק ניקר מהחיים הדתיים.

יש המפנים את עורפם לרגש זול זה בסוג של ייאוש הרואי ומחפשים אחר אלוהים במדבר, היכן שהרגשות לא יכולים למצוא לדבר שישמור עליהם בחיים. אך גם זו יכולה להיות טעות. שכן, אם רגשותינו אכן מתים במדבר, אנושיותנו מתה עמם. עליהם לחזור מהמדבר כישוע או כיוחנן הקדוש, עם היכולת לחוש מורחבת ומעמיקה, מחוזקת כנגד פניותיו של השקר, נזהרת מניסיון, כבירה, אצילה וטהורה.

(מאת מחשבות בבדידות, מס' 11)