עושה חיים איפה שאין תקווה לחיים

שרה, אשתו של אברהם אבינו, כבר איבדה תקווה שיהיה לה ילד. יותר מזה, הייתה לה הוכחה פיזית, ביולוגית שאין מצב שיהיה לה ילד. כל הרפואה וכל המדענים אינם מסוגלים "עם כל החוכמה שיש להם" לעשות חיים איפה שאין. מה שאיננו מסוגלים לקלוט בהגיון שלנו, גורם לנו לצחוק, צחוק של אובדן תקווה, של ייאוש, צחוק שאינו מצחיק, אינו שמח! וכאן אלוהים עובד, כאן יש לו הזדמנות להזכיר לאדם שהוא שברא אותנו מעפר, הוא נפח בנו רוח חיים כאשר היינו אך ורק דוממים, היינו קצת עפר: ואז הוא מחזיר אותנו למסלול החוכמה שלו, כן אלוהים כל יכול.

כמה פעמים אנחנו מאבדים תקווה בגלל קשיים שעומדים בפנינו: אנחנו עומדים ואומרים, לא! זה לא יכול להיות, אין פתרון לבעיה זו! קושי זה הינו בלתי נסבל! במלים אחרות, אנחנו אומרים שאזלה החוכמה שיש לנו כבני אדם לפתור את הבעיה הזאת. השאלה אם אנחנו מתייאשים ומורידים את ראשינו או שאנחנו מרימים את עינינו לשמיים, למעלה , לאלוהים שברא אותנו מעפר, ויודע בדיוק את מגבלותינו, ורק הוא יכול לספק לנו את "הבלתי אפשרי". מעבר לכך, האם אנחנו בכלל פונים לבורא עולם שיעזור לנו להביא חיים איפה שאין חיים? האם אנחנו זוכרים אותו?

לשבח את אלוהים כאשר ידינו ריקות משגע את השטן! כן, כאשר אנחנו בלב הקושי ונגמרו כל האמצעים בידינו לפתור את הבעיה שיש לנו... אז, ברגע זה, מכריחים את עצמינו לכרוע בלב קורא ובוכה לאלוהים הגדול והכול יכול, השטן מתפלא - איך משבחים את אלוהים שלא עמד לידך? איך משבחים אלוהים שלא נתן לך? איך משבחים אלוהים שגרם לך להיות במצב הזה?! הרע אינו מבין ולעולם לא יבין את סוג האהבה שיש בינינו לבין אבינו שבשמיים. קשר מיוחד מאוד של אבא דואג שאפילו לפני שאנחנו פותחים את הפה לבקש ממנו, הוא קורא את הלב שלנו ויודע בדיוק מה אנחנו צריכים, וכן, בזמן הנכון ייתן לנו את הדבר שגורם לנו שוב להרים את עינינו ולפתוח את כפות ידינו ודמעה זולגת מעינינו, דמעה של שמחה, ואומרים תודה לך אלוהים ואנחנו משבחים את שמך עוד ועוד.