בנדטו: הרהור ליום הכיפורים

לקראת יום הכיפורים עם ישראל מוזמן לחזור בתשובה ולעשות חשבון נפש. שנה אחר שנה כל אחד מאיתנו גדל במודעות שלמרות כל מאמץ הוא לא מסוגל לעשות את כל הטוב שהיה רוצה לעשות וגם לא מסוגל להתרחק מהרע שהוא רואה בלבו.

שאול השליח כותב לנו מילים עזות על הרז הגדול של הכוח הטמון דווקא בחולשה: "בְּשִׂמְחָה רַבָּה אֶתְגָּאֶה בְּחֻלְשׁוֹתַי, כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלַי גְּבוּרַת הַמָּשִׁיחַ. מִשּׁוּם כָּךְ מְרֻצֶּה אֲנִי בְּחֻלְשׁוֹת, בַּחֲרָפוֹת, בִּמְצוּקוֹת מַחְסוֹר, בִּרְדִיפוֹת וּבְצָרוֹת הַבָּאוֹת עָלַי לְמַעַן הַמָּשִׁיחַ; כִּי כַּאֲשֶׁר אֲנִי חַלָּשׁ, דַּוְקָא אָז חָזָק אֲנִי" (השנייה אל הקורינתים יב:9 - 10). השליח מדגיש מאוד שאוצר החסד שמור אצלנו ב-"כלי חרס" (השנייה אל הקורינתים ד:7).

הינה סיפור יפה של הכוהן והסופר האיטלקי ברונו פררו, מועיל לנו כדי שנתעודד בלקבל את עצמנו כפי שאנחנו, באמונה שבסופו של דבר האל פועל בנו ובונה גם דרכנו את מלכותו.

כל יום, איכר אחד היה מביא מים מהמעיין אל הכפר בשני כדים גדולים שאותם קשר על גב החמור שהלך לצדו. מאחד הכדים, ישן ומלא בסדקים, טפטפו במשך ההליכה מים. הכד השני, חדש ושלם, שמר על תוכנו בלי לאבד ולו טיפה אחת.

הכד הישן והסדוק הרגיש מושפל וחסר ערך ביחוד משהכד החדש לא חסך מלהראות לו את עליונותו: "אני, לא מאבד אפילו טיפה קטנה אחת".

בוקר אחד, התוודה הכד הישן בפני אדונו: "יודע אתה, אני מודע למגבלות שלי. אתה מבזבז זמן, עמל וכסף בגללי. בכל פעם שאנו מגיעים אל הכפר אני חצי ריק. סלח לי על חולשתי ועל פצעיי".

יום לאחר מכן, בזמן שהלכו, פנה האדון אל הכד הסדוק ואמר לו: "ראה את שולי הדרך".

"הם יפים, מלאים בפרחים", ענה לו הכד.

"רק הודות לך", אמר האדון. "זה אתה שכל יום משקה אותם. קניתי שקית של זרעי פרחים, פיזרתי אותם לאורך הדרך, אך ללא ידיעתך או רצונך, אתה משקה אותם בכל יום".