ספר חדש אודות חייו של ידיד הקהילות

פול-שמואל מוכר לרבים מאיתנו בשם סמי ובספר שיצא בפריז בהוצאת סרף (Cerf) הידועה הוא מספר את סיפור חייו בסדרת ראיונות עם קרסטין רטר-גרסט, סוג ספרות מאוד נפוץ בצרפת. התוצאה הינה ספר מרתק וקריא. הסיפור משתרע על שמונת העשורים האחרונים ונע ונד בין פולין לצרפת עם תחנה חשובה בישראל של סוף שנות החמישים ותחילת שנות הששים.

בעמוד הראשון של סיפורו, סמי נשאל: "למה הוצאת את הספר הזה?" הוא עונה על השאלה: "כיום אני בן שמונים וארבע. הגעתי לשלב בחיים שבו הייתי רוצה להגיד מה הם חיי, מי אני באמת... אין זה דבר פשוט לדבר באמת, מבלי הפחד לפגוע במשפחתי או בחבריי היהודים" (עמ' 17).

סמי נולד למשפחה יהודית שומרת מצוות ב-1924 בעיר לודז בפולין וחי את שנות הילדות בעיירה זופות ליד דנציג. אביו עבד בדנציג שהיה תחת שלטון גרמני בשעה שהנאצים עלו לשלטון. שתיים מאחיותיו עלו ארצה באותן השנים אולם המשפחה החליטה להגר לצרפת והשתכנה בפריז ב-1934. לסמי הצעיר היה זה הזמן לעבור מתרבות לתרבות שונה, משפה לשפה חדשה. עד אז הוא דיבר יידיש במשפחה ובבית הספר היה עליו ללמוד צרפתית ולהתרגל לחיים חדשים. שנות המלחמה והכיבוש הנאצי הביאו לעוד תהפוכות בחיי המשפחה. סמי עזב את פריז ועבר לדרום צרפת, מחוץ לאזור שהיה תחת הכיבוש הנאצי הישיר.

שם, במשך אשפוז לאחר ניתוח, סמי הכיר נזירה בשם ז'אן-גבריאל מאחיות סנט וינסנט דה פול. הוא התרשם מאוד ממסירותה ושאל אותה למה היא גם טיפלה ביהודים. תשובתה הפתיעה אותו: "ישוע היה יהודי וגם אימו". היא נתנה לו לקרוא את הברית החדשה ושם הוא גילה שמדברים כמעט אך ורק על העם היהודי. לאחר כמה ימים של שיחות עם הכוהן שעבד בבית החולים, סמי כתב להוריו שנשארו בפריז שהוא רוצה להיות נוצרי. הוא נטבל על ידי ההגמון של מונטובן ב-27 בספטמבר 1942. בנסיבות המלחמה, סמי איבד קשר עם משפחתו בפריז ולאחר המלחמה נודע לו שאחותו מתה באושוויץ אולם הוריו מצאו מסתור. סמי עצמו החליט לעבור את הגבול לספרד ושם הוא נעצר ובילה כמה חודשים במעצר ספרדי. מספרד, אחרי שחרורו מהמעצר, הוא עבר למרוקו ושם הצטרף לצבא הצרפתי וזכה להשתתף בשחרור פריז. אחרי חיפושים הוא גם מצא את הוריו אולם אביו הלך לעולמו זמן קצר לאחר מכן ואימו עלתה ארצה להצטרף לאחיותיו ב-1948.

פרק שלם בספר מספר את סיפורו המרתק של "בית חנניה" שנוסד על ידי האב אלטרמן, אף הוא יהודי שנטבל והפך להיות כוהן דת. הבית נועד לאלה שלמדו לימודי נצרות על מנת להיטבל. בבית גרה קהילת אנשים וסמי הצטרף אליהם ושם הכיר גם את ז'אק מריטיין, ההוגה והסופר, ואשתו היהודייה ראיסה. הוא נשאר בקהילה הזאת עם כמה הפסקות עד אשר החליט לעלות לארץ.

סמי הגיע לנמל חיפה  ב-1958. הוא התגורר בהתחלה אצל משפחתו בקיבוץ רמת הכובש, דרומה מתל אביב. לאחר זמן קצר, סמי מצא את הקהילה הקתולית הדוברת עברית ביפו ושם פגש את האב ברונו הוסאר. הוא התחיל לעבוד במשרדים של נתיבי האוויר הצרפתיים וב-1959 פגש את רחל, אף היא ממשפחה יהודייה וקתולית, שהפכה להיות אשתו. תיאור החיים בקהילות הקתוליות הדוברות עברית בסוף שנות החמישים משקף את המצב הלא פשוט ששרר אז: "לא היינו הרבה אנשים והיינו מאוד מבודדים. הקהילה הדוברת עברית הייתה אז בתחילתה ועוד לא קיבלה הכרה רשמית. הייתה לנו את ההרגשה שכל הבעיות של ההתחלה נופלות על כתפינו. בצרפת, בימי המלחמה, הייתי היהודי שאותו צריכים להשמיד. בישראל, הייתי היהודי שנטבל ואותו לא מקבלים. באותה התקופה, בישראל, היה זה אפשרי להיות בודהיסטי, קומוניסטי, לא משנה מה, אולם לא ניתן היה להיות קתולי. היה זה קרוב מדי לשנות השואה" (עמ' 91). בישראל נולדו לסמי ולרחל שני בנים לפני החלטתם לחזור לצרפת ב-1964.

הספר כולל פרקים אודות היחסים בין יהודים ונוצרים, התנועה הכריזמטית בכנסייה הקתולית, ידידותו של סמי עם ז'אן-מרי לוסטיז'ר, שהפך להיות ארכי-הגמון של פריז, וגם הוא ממוצא יהודי פולני. הפרק לפני הסיום מספר את סיפור הקמת הקבוצה "מרים בת ציון" ב-1981, הממשיכה לקיים את מפגשיה בפריז. חלק חשוב של פעילות הקבוצה הינה עריכת סעודת האדון בשבת, סימן של הקשר עם העם היהודי, וחלק מהתפילות הינן בעברית. סמי מדגיש מאוד את הקשר בינו באופן אישי ובין קבוצת "מרים בת ציון" לבין קהילותינו בארץ. בכמה עמודים הוא מתאר את התפתחות הקהילות הקתוליות הדוברות עברית בישראל מאז שנת הייסוד ב-1955 ועד הסמכתו להגמון של האב ז'אן-בפטיסט גוריון ב-2003. הוא אף מתאר את פעילויותינו בארץ כולל אתר האינטרנט.

המראיינת שואלת את סמי בסוף הפרק ה-11: "מה החשיבות בשבילך של עריכת סעודת האדון בעברית?" והוא עונה: "כאשר אני מתפלל בעברית אני מרגיש קירבה יתרה לקהילות הנוצריות הראשונות. אני מנסה אף להתפלל את ספר תהילים בעברית כפי שעשה זאת ישוע. אומרים שהשפה הינה מרכיב חשוב של הזהות: לגביי, לדבר עברית מחדיר עוד יותר למודעות את היותי יהודי... ברכה גדולה היא להתפלל את המקרא בעברית וכיום ישנם המוני נוצרים שרוצים ללמוד עברית" (עמ' 134).

בתום הספר המרתק, סמי אומר: "כאשר אני קורא שוב את אירועי חיי אינני יודע מה היה ייעודי הנכון. בעצם, תחושתי היא שחייתי לא חיים של אדם אחד אלא חיים ברבים אולם עם חוט משותף לכולם: יד האלוהים שפעלה תמיד, גם ללא ידיעתי, כדי שאנוע תמיד קדימה באמצעות האירועים והמפגשים" (עמ' 139).

סמי מבטיח שיהוו לנו כמה עותקים של הספר למעוניינים. מי שמתעניין יוכל להתקשר לאב דוד.

סמי ואחות מרי-אסתר, כרמלית בנצרת