פרפרים לזכר ילדי השואה

הרעיון הגיע משיר שכתב המשורר פבל פרידמן בשנת 1942, ושאותו אני מצרפת מטה. ביקרתי בתערוכה בבית האומנים בחדרה,והנושא מאוד נגע לליבי,ורציתי לשתף עוד אנשים בחוויה הזאת, ובנושא כה חשוב,  לא לשכוח אף פעם מה שקרה למיליון וחצי ילדים כולל אלה בגטו טרזין, לא לשכוח  את האפלה שירדה לעולם, אפלה מן הסוג הגרוע ביותר, והסתירה את כל הפרפרים שאותם ילדים אמורים היו לראות, ולשחק , ולשמוח, להיות שבעים ומאושרים, ובמקום זאת נאבקו הקטנטנים האלה במאבק יום יומי על קיומם לעבור עוד יום בגטו.

התערוכה הזאת לימדה אותי, שאחרי 60 שנה, עדיין הנושא חי ונושם בקרב ילדינו בצורה נוגעת ללב, וזה נותן להם במה שהם ראויים לה.

ה פ ר פ ר

אחרון היה, אחרון האחרונים,
וכה שבע, מר וססגוני-
אשר אולי, אי שם בזרוח שברירים של לובן אבנים
נראה צהוב,
ובשאתו כנפיים מעלה-מעלה
עף לנשק את אחריתו של עולמי.

זה שבועות שבעה
שפה אני -
"גטואיזירט" * -
פה מצאוני יקירי.

קורא לי פרח שן הארי גם פה,
והערמון שבחצר בלובן פריחתו מושיט לי כפו
אבל פרפר אני פה לא ראיתי,
וזה היה אחרון, אחרון האחרונים.

כי פרפרים אינם חיים
                             בגטו.

פבל פרידמן, אסיר בגטו - 4.6.1942

* "גטואיזירט" - הפך להיות חלק מהגטו.

לבקר באתר של הפרויקט: לצפות ולקרוא