נדיבות, אמון ואומץ. חיים מקודשים בזמן מגפה

חזרתי ברגל מרחל אמנו, המרכז לילדי המהגרים ומבקשי המקלט שאני מנהל כמעט שנתיים. ראשי היה מוצף מחשבות ורגשות שליליים... בצער ואכזבה חשבתי על הלאו האחרון שקיבלתי ממישהי שממנה ביקשתי עזרה עבור אחת הפעילויות שלנו. ככה לאט לאט ערכתי דין וחשבון על שנה של מגפה בה נשברו עלינו גלים של קשיים יותר ויותר גדולים: חודשיים של סגר בתוך המרכז עם הילדים, פעילויות קיץ ללא תמיכת המתנדבים מחו"ל, עוד סגר בראש השנה, חג מולד עם מעט שמחה ושום חגיגה, ושוב עוד סגר בינואר... כל זה עם הכוחות המועטים שלנו, קרובים לאפיסת כוחות הרבה פעמים.

ככל שהרהרתי בנתונים האלה עלו לדעתי המילים של האדון: "הרוצה להציל את חייו יאבד אותם, המאבד את חייו למעני יציל אותם". אנחנו כהני דת, מקודשים ומקודשות, קיבלנו החלטה גורלית: למסור את חיינו בידי אלוהים, שמנו אותם לרשותו, בשירות האחרים. בעת הצורך ובמצבי חירום אנחנו אמורים להיות הראשונים שיצאו לחפש מי זקוק לעזרה, כי החיים שלנו אינם ערך מוחלט שיש להגן עליו בכל מחיר, חשוב יותר מהעניים.

בינתיים הגעתי הביתה ו מצאתי מתחת לדלת שלי מעטפה מאיטליה. ידידה וותיקה שלי, אנה, שלחה לי מתנה לכבוד חג מולד (לפני 3 חודשים!) שרק היום, דווקא היום, הגיעה אליי. כשפתחתי אותה לא יכולתי להאמין לעיניי: לוח שנה עם תמונות וציטוטים של חברה משותפת, אימה, שנפטרה מסרטן ב2018. אימה היתה מאוהבת בארץ ואיתי היא חלקה גם את האהבה ללורד ואת הכמיהה לשליחות.

בלוח, יחד עם תמומותיה באפריקה, ההורים של אימה הכניסו כמה משפטים הלקוטים מן היומן שלה, ובלי כוונה הדבר הראשון שקראתי בו היה זה: "שליח שאינו אוהב, שאינו מוסר את חייו, לא שווה, לא יעיל, הוא אין ואפס". המילים האלה דקרו את ליבי כי ביטאו בהתלהבות את אותן המחשבות שליוו אותו בדרכי אל הבית, רק שבי הם תפסו טעם של מרירות ואכזבה.

יותר מזה, מה שהדהים אותי היה המכתב שאנה הוסיפה, בו היא כתבה: "אם אתה מרגיש קצת עצוב, עייף, בודד, זכור את הערב בגינה של אימה... מי ייתן והמחשבות, הכתובים והתפילות שהיא השאירה לנו יאירו אותך ברגעים הכי חשוכים ונואשים".

תזמונו של אלוהים לא יאומן. וגם רז אחדות הקדושים, לא נתפוס אותו אף פעם עד הסוף. מה שכן, מעתה אני אדע שאנחנו לעולם לא לבד, ושלמרות האכזבות שכבני אדם נוכל לגרום או לקבל מהאחרים, השמים תמיד ישארו לצידנו ולמעננו.