סיפור ריפויו של האיש המצורע (מרקוס א': 40 – 45)

סיפור ריפויו של האיש המצורע בבשורה על פי מרקוס (א: 40 – 45) מתאר בפנינו שני סוגים של סגר, אליהם ניתן להוסיף בקלות סוג שלישי. באילו סגרים מדובר?

1- סגר להימנע מהידבקות, כמו הסגר שנכפה על האיש המצורע בגלל מחלתו, ואשר מזכיר לנו במידת מה את הסגרים שאנו כפופים אליהם שוב ושוב בתקופה זו של נגיף הקורונה. בימי קדם, מחלת הצרעת נתפסה כמחלה נוראית, שסימניה הגלויים בגופו של החולה גרמו לפחד ורתיעה, ואשר לא נודע איך לטפל בה. הואיל וכך, המצורע הוצא מעירו והיה מוכרח לחיות מבודד כדי לא להדביק אנשים אחרים. ניסיוננו הנוכחי בעניין הסגרים עוזר לנו להבין עד כמה סגר פיזי מתמשך יכול לגרום לרגש של בדידות, ואפילו דיכאון, למרות שברור כי הריחוק אינו מחמת שנאה או חוסר אכפתיות אלא מסיבות בריאותיות שאין שליטה עליהן. אי אפשר לחיות בלי אהבה, אהבה שמרגישים אותה.

2- סגר חמור יותר הוא הסגר שבתוכו שם את עצמו האדם האגואיסטי. האנוכיות היא, במידה מסוימת, שורש כל החטאים. אדם שחושב רק על עצמו, ושם את עצמו מעל לכולם, מסוגל להרוג, לגנוב, לנאוף, לשקר וכו' כדי לתת סיפוק לאגו שלו. בן אדם כזה חי בסגר מתמיד, לא מפני שאנשים אחרים כלאו אותו, אלא מפני שאין לזולת מקום בלבו. סגר זה הוא שער גיהנום. ישוע בא קודם כל לשבור את שערי גיהנום, ולהוציא את החוטאים מהכלא שהם בנו לעצמם.

3- הסגר השלישי הוא סגר חיובי ואנחנו רואים רמז אליו בסיפר ריפויו של המצורע. אחרי מעשה הריפוי, אומר לנו מרקוס, ישוע לא יכול עוד לבוא אל עיר בגלוי אלא היה נשאר מחוץ לערים במקומות שוממים ומכל מקום באו אליו. אכן, רבים היו אלה שנהרו אל ישוע בגלל הניסים שחולל, אבל הוא התרחק, ונרתע מכל תעמולה זולה ורעשנית. ישוע לא רצה לגנוב את לב המאמינים בניסים ואותות, אלא ללמד אותם דרך חיי עולם שהינה דרך של אמת, ענווה, ויתור עצמי וסבלנות. במשך הדורות, הרבה צדיקים בחרו לברוח אל המדבר, בעקבות ישוע, כדי להתבודד עם אלהים ולהקדיש לו את חייהם; וככל שהם התרחקו, אנשים נהרו אליהם. זהו סגר חיובי: כאשר אדם מוותר על פיתויי השווא ומבודד את עצמו כדי לפגוש את אלהים, אנשים נמשכים אליו ומחפשים אותו כדי למצוא חיים וברכה.

הלוואי ונצליח לנצל את תקופות הסגר האלה כדי להתקרב לאלוהים, לגלות (מחדש) את נוכחותו השקטה בקרב חיינו, ולהפוך למקור של שלום ונחמה בעולמנו הסובל.