זיו – פרשת השבוע: פרשת ראה 2

והיית אך שמח

פרשת השבוע נפתחת עם צווי: ״ראה!״ - פתח את עינייך וראה - ״אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה׃ אֶת־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹת יהוה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם׃ והַקְּלָלָה אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹת יהוה אֱלֹהֵיכֶם וסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם״ (דברים י״א:26-28). הדגש הזה על חוש הראייה מקשר אותנו חזרה לפרק הראשון של ספר בראשית שבו ה׳ ראה בבריאה ״כי טוב״. כל מצירות יכולה להיראות כברכה או כקללה לפי שאנחנו הולכים בדרכו של הבורא או לא. המתח בין הברכה והקללה שזור לאורך כל הספר, בו משה מדגיש את הרצון החופשי של האדם ואחריותו לבחור את הטוב ולהמנע מהרע. הרוע שבו מדובר כאן הוא מקור כל הרוע: אלילות - ולאורך כל הפרשה, בני ישראל מצווים לתת את ליבם לעבוד את ה׳ במקום אחד ויחיד שבו ״יִבְחַר יהוה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם״ (שם י״ב:11) - בית המקדש, ולהתקהל שם בזמנים מדוייקים. המעגל הזה של איחוד העם עם אלוהיו בזמן ובמרחב מנוגד למה שעושים עמי הארץ, שזובחים ״עַל־הֶהָרִים הָרָמִים ועַל־הַגְּבָעוֹת ותַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן״ (שם י״ב:2) מתי שהם רוצים. כמו כן זה מנוגד למה שבני ישראל עושים לפני כינון מקום שבו מקדש נייח יכול להיבנות. אבל האבות - אברהם, יצחק ויעקב - גם הם זבחו בכל מקום שמצאו לנכון, מדוע זה אסור מעכשיו? אחת מהמטרות העיקריות של ספר דברים הינה ללמד את בני ישראל שהליך הירושה של ארץ ישראל אינו דומה לזה של שאר הארצות. היא לא מסופחת כשאר הארצות, היא - כארץ זבת חלב ודבש - בעלת תפקיד שבמרכזו בניית מקום שבו שם האלוהים שוכן ושבו ה׳ יכול ״לראות״ את העם, והעם יכול ״להיראות״ מוקהל יחדיו ומאוחד. אפילו שכל הארץ היא של ה׳ בכל זמן: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר־יהוה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יהוה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״ (שם י״א:12), הוא יבחר מקום אחד ויחיד שבו שמו ישכון. עם ההוראה הזאת משה מדגיש את לב ליבה של האמונה המונותאיסטית - זו של אל המבקש אחדות - אחדות הזמן והמרחב - אחדות עם עמו, ואחדות שמטרתה להבטיח שנהיה ״אך שמח״ (שם ט״ז:15). שבת שלום.