זיו – פרשת השבוע: פרשת דברים 2

נר־לרגלי דברך

אנו מתחילים השבוע את קריאת ספר דברים, בו משה חוזר על כל הוראות התורה. כאשר ה׳ קרא לו, משה טען שאינו איש דברים ״לא איש דברים אנכי״ (שמות ד:10). ארבעים שנת עבודת האלוהים ועמו שינו אותו, עד כדי שספר תודה מתחיל כעת לא עם ״אלה דברי ה׳ אשר אמר למשה״ אלא: ״אלה הדברים אשר דבר משה אל־כל־ישראל...״ המדרש (דברים רבה א:6) מייחס את שם הספר דברים שמתייחס לדיבור אל הדבורים. מוסבר שמשה סבל מאד בהוכיחו את בני ישראל, והוא אף מת מכך. הדבר דומה לעקיצת דבורה שהורגת את החרק אבל רק מכאיבה למי שנעקץ. משה אהב את עמו עד כדי שהיה אף יותר מושפע ממנו מדברי התוכחה שהוא היה צריך לומר.. זו בדיוק הגישה ההפוכה מזו של בלעם הנביא אשר דיבר בשבחי העם אך בו זמנית שנא אותו בליבו. כמו כן מזכר כאן שמשה דיבר ל״כל ישראל״, וכיין שכך, הוא עצמו כלול. הוא מזכיר את חולשתו: ״איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם״ (דברים א:12). בגלל מרידות העם שמוזכרות בספר במדבר, בני ישראל היו צריכים להישאר במדבר כארבעים שנה. הם נתמלאו מרירות בפני הקשיים של המסע ולא הסכימו להיות מובלים על ידי משה. אנו רואים זאת בפרשה: הם מסרבים לעלות לארץ כנען בפעם הראשונה ״ותמרו את־פי יהוה״ (שם 26). ואחרי כן, כאשר משה אומר להם שעליהם להישאר במדבר, הם מורדים שוב ״ותזדו ותעלו ההרה״. שני הפסוקים יוצרים מקבילה אירונית. הם מרחיקים לכת עד כדי לטעון שמי שמנחה אותם מהשמיים הוציא אותם ממצרים כיוון שהוא שונא אותם! (שם 27). רש״י מסביר שבעצם הם פעלו על פי הרגשות שהיו להם בלבבם שלהם. הם אמרו לעצמם ״אם ה׳ באמת היה אוהב אותנו הוא היה נותן לנו את ארץ מצרים והוא היה שולח את המצרים למדבר..״ הם לא הבינו את מחיר החירות, שהוא מחיר האחריות. רק הנדודים במדבר יכולים ללמד את השיעור הקשה הזה. עליהם לעזוב את ארץ מצרים שבה המים באו מלמטה, מהיאור, כדי להגיע לארץ שבה הם באים מהשמיים (דברים יא:10).

בעיינן אחר, השבת הזו נופלת בדיוק לפני תשעה באב - יום זיכרון למאורעות כאובים בסיפור ישראל בהם הרס שני בתי המקדש. ההפטרה שמלווה את הפרשה אינה קשורה ישירות לספר דברים אלא אל מגילת איכה שנקראת בתשעה באב. בשבעת השבתות הבאות קוראים דברי נחמה, עד ליום כיפור. גם הקריאות האלה אינן קשורות ישירות לפרשה. שבת שלום.