זיו: פרשת השבוע: פרשת תולדות

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי

הפרשה מספרת את סיפור פגישתם של יצחק ורבקה, שהגיעה מבית אביה לבן עם אליעזר הנאמן. בפעם הראשונה במקרא אנו מוצאים את המילה ״לאהוב״ בין גבר ואשה (המילה מופיעה לפני כן כאשר ה׳ אומר לאברהם ״קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ״ אבל אז מדובר באהבת אב לבנו…). הזוג הזה מגלם חיי אהבה מיוחדים, יוצאי דופן, דוגמה לשלמות. שניהם יצטרכו לעבור ניסיונות, אבל אהבתם תהייה חוזקם: אנו למדים שכאשר הם עוברים אצל אלימלך, יצחק מציג את רבקה כאחותו, בגלל שפחד מהמלך (אותו סיפור שהתרחש עם אברהם ושרה). אבל אבימלך רואה אותם תחת חלונו. נאמר לנו שיצחק היה ״מְצַחֵק״ את אשתו. שורש המילה הזו הוא שורש השם ״יצחק״ (בראשית כו:7-9). לפיכך אפשר לקרוא: אבימלך ראה את יצחק ״מוצא את עצמו״ מתגשם ברבקה. היא גורמת לו להיות נוכח לעצמו בצורה ברורה, וזאת חותמת האהבה. בדומה, אהבת האלוהים נותנת לעם את האפשרות למצוא את עצמו, להיבנות. הברית היא קודם כל ״עבור העם״, הבחירה והקריאה הפרטיות הן אלו שגרמו, לדוגמה, לאברהם לעזוב את ארצו ומולדתו ולצאת אל הלא-נודע.

יצחק, בנו של אברהם, הוא יורש ההבטחה והאחריות להעביר אותה לבניו. אבל אשתו עקרה! כמו שקרה עם אביו, מימוש ההבטחה מצוי בסכנה. אבל הוא אינו מפקפק, הוא לא מחפש פתרון ״אנושי״. אנו רואים אותו מתפלל, לא למען עצמו אלא למען אשתו, כדי שתתן לו בן. תפילתו נשמעת (כה:21).

בסוף חייהם, אנחנו רואים את הזוג הזה במצב משונה: יצחק מחליט לברך את עשו, ללא ידיעתה של רבקה. הוא לא אומר לה דבר על החלטתו. והיא, כשהיא מגלה את התכנית, מחליטה בעצמה ״לבגוד״ בבעלה, על-ידי כך שהיא מארגנת שיעקב יהיה זה שיבורך. היא לא מהססת להשתמש בהטעיה למען מטרתה. המסורת תיחלץ לעזרתה ותואמר שהיתה לה מתנת נבואה, כפי שהיתה לאמהות האחרות ושהיא שהברה צריכה להינתן ליעקב ולא לעשיו… לפיכך היא מימשה את הרצון האלוהי, אבל בכל זאת היא נדרשה ״להונות״ את יצחק הזקן. אהבתם יכולה להתגבר גם על ה״בגידות״ האלו, ומזכירה את ההיסטורית הכואבת של הברית האלוהית, שללא הרף נשברת ומתחדשת, וזה מה שמראה הקריאה במלאכי, בהפטרה, ״אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יהוה״. שבת שלום.