זיו: פרשת השבוע: פרשת ואתחנן

שבת נחמו

פרשה זו נקראת בשבוע הראשון שמיד לאחר תשעה באב, היום שבו מזכירים את חורבן בית המקדש בירושלים בצום ובקריאת מגילת איכה של ירמיהו. קדמו ליום המיוחד הזה שלוש שבתות שבהן ההפטרה הכינה את הלבבות לתשובה. היום, ולמשך עוד שש שבתות, קוראים את ספר הנחמה של הנביא ישעיהו (פרקים מד-סו), וכך אנו מגיעים לשבת שלפני יום כיפור, היום הגדול בו נסלחים כל העוונות של השנה שחלפה. לפיכך, הקריאות האלו אינם קשורות לפרשה ישירות, אך השבוע אפשר בכל זאת לקשר בינן.

ספר דברים מתאר לנו את כאבו הגדול של משה שלאחר כל-כך הרבה ניסיונות ומרורים, לא יכל להיכנס לארץ שלה ייחל… בפעם הראשונה, אנו רואים אותו מתפלל למען עצמו, מבלי שתפילתו נענית. הוא מקבל את הרשות רק לראות מרחוק את ארץ החלב והדבש. מיד לאחר סיפור התפילה הזאת, משה מזהיר את העם: ״הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן־תִּשְׁכְּחוּ אֶת־בְּרִית יהוה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל״… השלכות של עבודת האלילים ברורות : ״אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא־תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן״(דברים ד:23,26).

מתנת הארץ נקשרת לפיכך לשמירת התורה ולדחיית האלילות. אפשר להבין את האזהרה של משה: האלילות ממתאפיינת בדחיית המרחקים, בתשוקה לבעלות מושלמת של דבר-מה שלו סוגדים. היצר הזה מסוכן מאד כאשר הוא מתייחס לארץ, שניתנת רק בכדי שתינתן חזרה לבעליה, האלוהים, כפי שנותנים תודה. צריך לחיות הארץ כמו ב״מעבר״, וזוהי משמעות המילה ״עברי״. רש״י, בפירוש מוכר, תוהה מדוע מתחילה התורה בסיפור הבריאה, ולא בסיפור יציאת מצרים… וזאת מכיוון שאי אפשר לעלות לארץ ישראל מבלי לזכור את הבורא, שלו שייך הכל. המסר הזה הוא בסיסי , והוא מוזכר מצורה מאד מוחשית בחיים היהודים: כל שנה, נבנות סוכות מתחת לשמים שבהן מתגוררים במשך שמונה ימים, לזכר חיי המדבר, ושבריריות הקיום. אברהם, הראשון שנקרא, שמע גם הוא את הקריאה לעזוב את ״ארצו ואת מולדתו״ ולצאת לדרך. משה, שנתן את התורה לעם, צרי ך גם הוא לחיות בבשרו את כך שלא יהיה בבעלותו דבר חוץ מאשר מה שקיבל מאחר: הוא ימות במדבר, ״על פי ה׳״, עם הנחמה שעמו יחיה בארצו. שבת שלום.