דברים טובים קורים לפעמים

מחשבה זו חשובה ביותר בזמננו, כשכמעט ולא מתחשק לנו להסתכל בחדשות בבוקר...

לא משנה כמה כהה הוא החושך, וכמה דומיננטי הפחד יכול להיות - תמיד יש ותמיד יהיה אור קטן וצנוע, דלוק בלבבות בני האדם, המסוגל לדחוף הלאה את תולדות האהבה, הסובלנות והאנושיות.

אני אומר זאת ביום שבו הזכרנו בתפילתנו בקהילת ירושלים את הרב אליו טואף ז"ל, שהלך לעולמו אתמול ברומא, שנים עשר יום לפני יום הולדתו ה-100.

הרב טואף שיחק תפקיד מרכזי בתולדות יהדות איטליה, ושמו יקר לא רק ליהודים הרומאיים שהוא שירת במשך 50 שנה כרב ראשי, אלא גם לנו, הנוצרים, בגלל כמה סיבות טובות שבאתי כאן להסביר.

סיפור חייו המרתק, החוויות המאוד קשות שחיווה בשנות נעוריו, המוות וההרס שבהם התבונן במו עיניו, הפכו למנוע שהפעיל אותו לאורך כל חייו הארוכים, המוקדשים לבניית עולם יותר צדיק ואנושי. הרב היה רגיל לומר שתפקיד הזיכרון אינו לעודד את שאיפת הנקמה, אלא להזהיר את דור ההמשך, שיעמוד על המשמר כדי שהדברים האיומים של העבר לא יקרו עוד. ולזה היה מוסיף שלצערנו שמירת הזיכרון אינה בחינם. למרות זאת (בראיון טלוויזיה הרב סיפר על הסיוטים שרדפו אותו במשך שנים, בעקבות זיכרונותיו של העבר) הוא לא הרפה ידיו ופעל באומץ לב להוציא את עמו מטראומת השואה ולא החמיץ אפשרות לקרב לבבות ולתקן את העולם.

בשנת 1986, אחרי שהתייעץ עם הרבנים הראשיים של כל אירופה, הסכים לקבל על עצמו את התפקיד ההיסטורי לארח את יוחנן פאולוס השני בבית הכנסת הגדול של רומא – לרגל הביקור הראשון של אפיפיור בבית כנסת אחרי אלפיים שנה של נצרות. מאז, בינו לבין האפיפיור הפולני נוצרה ידידות אישית אוטנטית וכנה, שהמשיכה עד ל-2 באפריל 2005. בימים הראשונים אחרי פטירתו של האפיפיור, כיכר סיינט פיטר התמלאה במאמינים שבאו מכל העולם להתפלל ולהיפרד מה-"אפיפיור הגדול", וביניהם הרב טואף, שעבר את הטיבר על מנת להיות נוכח אף הוא שם ולקרוא תהילים בעבור ידידו היקר. אותו האפיפיור בצוואתו, ליד השם של מזכירו האישי, רצה להזכיר רק עוד שם אחד: השם של טואף!

סיפורים כאלה מחדשים את הרצון להמשיך את הדרך שהענקים האלה פרצו, במיוחד בזמן שבו הדת עלולה לחזור להיות למכשול ביחסים האנושיים.

כקהילה קתולית דוברת העברית בישראל יש לנו השנה זכות גדולה להשתתף בפרויקט משותף יחד עם "קהילת ציון", קהילה יהודית מקסימה, בהנחת הרבה תמר אלעד-אפלבאום. קבוצה מעורבת של חברים משתי הקהילות נפגשת כל חודש על מנת לקרוא וללמוד ביחד את פרשות התורה: מורשת משותפת של עם ישראל ושל הכנסייה. ממפגש למפגש שמנו לב שמשהו מעבר ללימוד עצמו מתרחש בקרבנו ושלאט לאט המחיצות הקיימות בדמיוננו מתחילות ליפול, ובפנים של הזולת ובקולו יכולים לזהות את העיניים ואת הקול של אח אהוב, ללא שום תלות באמונתו או בדתו.

בערב שבת שעבר, יחד עם האב רפיק, ממונה על קהילת ירושלים, הלכתי לבקר אצלם במקום שבו מתאספים לקבל את השבת, כדי לחלוק את התפילה איתם, והוקסמתי מהאווירה הרוחנית החזקה שחבקה את כל הנוכחים. בתום התפילה, רבה תמר הזמינה אותנו לברך את כל הילדים הנאספים מתחת לחופה בדברי הברכה המיוחדת של השבת: שם הרגשנו שברגע ההוא היינו באמת מעורבים ברגע של תיקון עולם.

בחסד השמים ובזכות דמויות גדולות כמו יוחנן פאולוס השני והרב טואף, זיכרונם לברכה, כל זה מתאפשר לנו היום.

"דברים טובים קורים לפעמים", בהודיה לאל, מקור כל ברכה, מקבלים עלינו את חלקת אחראיות זו, לאורך כל הזמן שהוא יקבע לנו. אמן