דרשת יום ו הגדול 2015 של האב קנטלמסה

זה עתה שמענו את תיאור משפטו של ישוע בפני פילטוס. ישנו רגע אחד מסוים בתיאור זה שבפניו עלינו לעצור לרגע.

"אָז לָקַח פִּילָטוֹס אֶת יֵשׁוּעַ וְהִלְקָה אוֹתוֹ. הַחַיָּלִים שָׂמוּ עַל רֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת שֶׁקָּלְעוּ מִקּוֹצִים וְהִלְבִּישׁוּהוּ גְּלִימַת אַרְגָּמָן. נִגְּשׁוּ אֵלָיו וְאָמְרוּ: "שָׁלוֹם לְךָ מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים!" וְסָטְרוּ עַל פָּנָיו ... יָצָא יֵשׁוּעַ לָבוּשׁ גְּלִימַת הָאַרְגָּמָן וְעַל רֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת הַקּוֹצִים. "הִנֵּה הָאִישׁ!" [Ecce Homo] אָמַר לָהֶם פִּילָטוֹס (יוחנן יט:3-1, 5).

בינות לאין ספור הציורים שמתארים את ה- Ecce Homo, ישנו אחד שתמיד הרשים אותי במיוחד. זהו ציור פרי מלאכתו של הצייר הפלמי בן המאה השש-עשרה, יאן מוסטארט. הרשו לי לנסות לתאר אותו. הדבר יעזור להטביע את הסצנה המדוברת בעיני רוחכם, מכיוון שהאמן מתאר בנאמנות את העובדות שמופיעות בבשורות, בייחוד בזו של מרקוס (ראה: מרקוס טו:20-16).

לישוע עטרת קוצים לראשו. עלומת ענפים שנמצאה בחצר, אולי כדי להדליק מדורה, נוצלה בידי החיילים כהזדמנות לפרודיה על מלוכתו. טיפות של דם זולגות על פניו. פיו חצי-פתוח, כמי שמתקשה לנשום. על כתפיו גלימה כבדה ובלויה, מזכירה שריון-פח ולא בד. בכתפיו חתכים מההצלפה שארעה זה עתה. פרקי ידיו קשורים בחבל גס בקשר כפול. הם שמו קנה בידו האחת כמעין שרביט ואסופת זרדים בשנייה, סמלים הלועגים למלכותו. ישוע לא יכול אפילו להזיז אצבע; זהו אדם חסר אונים לחלוטין, אב טיפוס לכל אותם אנשים בהיסטוריה שידיהם היו כבולות.
בשעה שהגה בייסורי המשיח, הפילוסוף בלז פסקאל כתב את המילים הללו: "המשיח יתייסר עד לקץ העולם; שומה עלינו שלא לישון בזמן הזה". [1] ישנו ממד בו מילים אלו תקפות למשיח עצמו, דהיינו, לראש הגוף המיסטי ולא רק לאיבריו. לא למרות שהוא קם ועתה הוא חי, אלא דווקא בגלל שהוא קם וחיי. הבה נשאיר משמעות חידתית זו בצד ובמקומה נדון במשמעות הברורה של מילים אלו. ישוע מתייסר עד לקץ העולם בכל גבר ואישה שסובלים מאותם עינויים. "לִי עֲשִׂיתֶם!" (מתי כה:40). הוא אמר מילים אלו לא רק לגבי המאמינים בו; הוא אמר זאת על כל גבר ואישה רעבים, ערומים, שמתעללים בהם או שכולאים אותם.

פעם אחת, אל לנו לחשוב על בעיות חברתיות בצורה קולקטיבית: רעב, עוני, חוסר צדק, ניצול החלשים. הרעות הללו מדוברות לעתים תכופות (גם אם לא מספיק), אך ישנה סכנה שהן יהפכו למופשטות - קטגוריות ולא אנשים. במקום זאת, הבה נחשוב על סבלם של פרטים, אנשים עם שמות וזהויות מוגדרות; על העינויים שמתוכננים בדם קר ומתבצעים מרצון על ידי בני אדם כלפי בני אדם אחרים, אפילו על תינוקות.

כמה מקרים של Ecce Homo (הִנֵּה הָאִישׁ!) ישנם בעולם! כמה אסירים שמוצאים את עצמם במצב זהה לזה של ישוע בפרטוריום (מפקדה צבאית רומית) של פילטוס: לבדם, אזוּקים, נתונים לחסדיהם של חיילים גסים מלאי שנא שמשתמשים בכל סוג של אכזריות נפשית וגופנית ונהנים לצפות בבני אדם סובלים. "שומה עלינו שלא לישון"; אל לנו להשאיר אותם לבדם!
הקריאה Ecce Homo! תקפה לא רק לקורבנות, אלא גם למבצעי העינויים. משמעה, "ראו למה האדם מסוגל!". בחיל ורעדה, הבה נאמר - "ראו למה מסוגלים בני האדם!". עד כמה אנו רחוקים מהצעדה הבלתי-מספקת קדימה, מההומו ספיאנס ספיאנס (האדם המודרני הנאור), מהאדם שעל פי אחדים, היה אמור להיוולד ממותו של אלוהים ולהחליפו! [2]

* * *

הנוצרים, כמובן, הם לא הקורבנות היחידים לאלימות רצחנית בעולם, אך אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה שבארצות רבות לעתים קרובות ביותר הם הקורבנות המיועדים. וכיום הגיעו החדשות על כך ש-147 נוצרים נשחטו בזעמו של ג'יהדיסט סומאלי בקמפוס של אוניברסיטה בקניה. ביום מן הימים ישוע אמר לתלמידיו, "תָּבוֹא שָׁעָה שֶׁכָּל הַהוֹרֵג אֶתְכֶם יַחְשֹׁב זֹאת לַעֲבוֹדַת אֱלֹהִים" (יוחנן טז:2). אולי מעולם מילים אלו לא התגשמו במלואן עד כפי שהן כיום.

בישוף בן המאה השלישית, דיוניסוס מאלכסנדריה, השאיר לנו עדות לפסחא שנחגגה על ידי הנוצרים בזמן הרדיפות האכזריות של הקיסר דקיוס:

"ראשית הותקפנו והוקפנו בידי רודפים ורוצחים, אך היינו היחידים שציינו את המועד בעת ההיא. כל מקום בו הותקפנו, נעשה עבורו מקום לחגיגה, בין אם שדה הוא, מדבר, ספינה, אכסניה או בית סוהר. המועד הזוהר מכל נערך על ידי המרטירים המושלמים, שסעדו בשמיים". [3]

זוהי הדרך בה ייראה חג הפסחא עבור נוצרים רבים בשנה זו, 2015 שנים לאחר המשיח.

היה מישהו שהיה לו האומץ לגנות בתקשורת החילונית את האדישות המשוועת של מוסדות העולם ודעת הקהל בפני אותו טבח בנוצרים, בהזכירו מה אדישות שכזו הולידה בזמנים עברו. [4] כולנו וכל מוסדותינו במערב מסתכנים בלהיות "פילטוס" השוטפים את ידינו.

ברם, אין אנו מורשים לגנות איש כיום. אנו נבגדו ברז אותו אנו מציינים. ישוע מת וזעק, "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים" (לוקס כג:34). תפילה זו לא נלחשה במסווה נשימתו; היא נזעקה כדי שהאנשים יוכלו לשמוע אותה היטב. זו אף לא תפילה; זוהי בקשה אחרונה לפני מוות שנאמרה בסמכותו של מי שפועל כבן: "אָבִי, סְלַח לָהֶם!". ומכיוון שהוא עצמו אמר שהאב שמע את כל תפילותיו (ראה: יוחנן יא:42), עלינו להאמין שהוא שמע את תפילתו האחרונה מהצלב ולפיכך שצולביו של המשיח נסלחו בידי האלוהים (ברור שלא מבלי סוג כלשהו של חרטה) והם נמצאים עמו בגן העדן, כדי להעיד לנצח על הקיצון אליו אהבת האלוהים יכולה להגיע.

אי הידיעה לכשעצמה התקיימה בקרב החיילים בלבד. אך תפילתו של ישוע אינה מוגבלת להם. ההדר האלוהי של מחילה זו מורכב מהעובדה שהוא הוצע לאויביו האכזריים ביותר. התירוץ שבאי הידיעה מובא דווקא כדי להגן עליהם. למרות שהם פעלו בעורמה ובזדון, למען האמת הם לא ידעו מה הם עושים; הם לא חשבו שהם ממסמרים אל הצלב את מי שהיה למעשה המשיח ובן האלוהים! במקום להאשים את אויביו, או למחול להם ולהשאיר את הנקמה לאביו שבשמיים - הוא הגן עליהם.

הוא מציג בפני תלמידיו אות ומופת לנדיבות אין-קץ. כדי לסלוח באותו רוחב-לב כמוהו אין צורך רק בגישה שלילית דרכה מפסיקים לרצות את הרע למי שעושה רע; עליה להשתנות לרצון חיובי לעשות להם טוב, אפילו אם הדבר נעשה רק באמצעות תפילה לאלוהים בעדם. "הִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם" (מתי ה:44). מחילה שכזו לא יכולה לחפש פיצוי בתקווה לעונש אלוהי. עליה להיות מונעת מאהבה שמוחלת לזולת מבלי לעצום את העיניים בפני האמת, אלא אדרבא - שואפת לעצור את עושי הרע בדרך בה הם יפסיקו להזיק לאחרים ולעצמם.

ייתכן ונרצה לומר, "אדוני, אתה מבקש את הבלתי אפשרי!". אזי הוא יענה, "אני יודע, אבל מתתי כדי לתת לך את מה שאני מבקש ממך. לא הענקתי לך רק את המצווה לסלוח ולא רק אות ומופת למחילה, אלא דרך מותי אני השגתי לך את החסד שמאפשר לך לסלוח. לא הענקתי לעולם רק תורה בדבר המחילה, כפי שעשו רבים אחרים. אני גם אלוהים ואני שפכתי עליך נהרות של רחמים במותי. מהם אתה יכול לשאוב כמה רחמים שאתה רוצה במהלך שנת היובל של הרחמים".

* * *

מישהו יכול לומר, "אם כן, האם ללכת בעקבות המשיח משמעו תמיד להכניע את עצמך בפאסיביות לתבוסה ולמוות?" ההפך הוא הנכון! הוא אמר לתלמידיו לפני שהחל את ייסוריו, "הִתְעוֹדְדוּ, אֲנִי נִצַּחְתִּי אֶת הָעוֹלָם" (יוחנן טז:33). המשיח ניצח את העולם בניצחון על הרוע שבעולם. ניצחונו המוחלט של הטוב על הרע שיתגשם בקץ הימים אירע זה מכבר - מבחינה עקרונית ומעשית - על צלב המשיח. "כָּעֵת", הוא אמר, "הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה" (יוחנן יב:31). מאותה יום ואילך, הרוע מובס, והוא מובס אף יותר כשנדמה שהוא ממשיך לנצח. הוא נשפט כבר ונידון בגזר דין נעלה שעליו אין עוררין.

ישוע ניצח את האלימות לא בהתנגדות אלימה אף יותר, אלא בסבלו אותה ובחשיפת כל אי-הצדק וחוסר התועלת שבה. הוא בישר ניצחון חדש שאוגוסטינוס הקדוש סיכם בשלוש מילים: Victor quia victima, מנצח מכיוון שקורבן. [5] המראה שלו מת בדרך הזו גרם לשר המאה הרומי להכריז, "בֶּאֱמֶת, הָאִישׁ הַזֶּה הָיָה בֶּן־אֱלֹהִים!" (מרקוס טו:39). אחרים שאלו את עצמם מה פשר אותה צעקה גדולה שזעק ישוע (ראה מרקוס טו:37). שר המאה, שהיה מומחה בלוחמים ובקרבות, זיהה מיד שמדובר בקריאת ניצחון. [6]

בעיית האלימות מעיקה עלינו, משתקת אותנו וכיום היא הביאה לעולם צורות חדשות ומחרידות של אלימות וברבריות. אנו, הנוצרים, נחרדים מהרעיון שאנשים יכולים להרוג בשם אלוהים. מישהי יכול להתנגד ולומר, "אבל האם כתבי הקודש אינם מלאים בסיפורי אלימות? האם אלוהים לא מכונה 'אדוני צבאות?', האם הפקודה להחריב ערים שלמות בחרב אינה מיוחסת לו? האם אין הוא זה הפוקד במקרים מסוימים על עונש מוות בתורת משה?

אם היו משמיעים לישוע התנגדויות אלו בחייו, הוא וודאי היה עונה להם בתשובה שנתן בנוגע לגירושין: "בִּגְלַל קְשִׁי לְבַבְכֶם הִתִּיר לָכֶם מֹשֶׁה לְשַׁלֵּחַ אֶת נְשֵׁיכֶם, אַךְ מֵרֵאשִׁית לֹא הָיָה כָּךְ" (מתי יט:8). הדבר נכון גם לאלימות: "מֵרֵאשִׁית לֹא הָיָה כָּךְ". הפרק הראשון של ספר בראשית מתאר עולם בו כלל לא ניתן להעלות אלימות על הדעת, לא בין בני האדם לבין עצמם ולא בין אנשים ובעלי חיים. אפילו כדי לנקום את מותו של הבל, ובכך להעניש רוצח, אין היתר להשתמש באלימות (ראה בראשית ד:15).

רצונו האמתי של אלוהים מתבטא בדיבר "לֹא תִרְצָח" יותר מבכול ההסתייגויות מדיבר זה בתורה, שאינם אלא ויתורים ל"קשי הלבב" ולמנהגיהם של בני האדם. אלימות, יחד עם החטא, היא חלק מצער מהחיים, והברית הישנה, שמשקפת את החיים וחייבת להיות שימושית לחיים כפי שהם, רוצה, באמצעות החקיקה ועונש המוות, לכל הפחות לתעל ולרסן את האלימות כדי שהיא לא תיעשה לעניין של שיקול דעת אישי ואז בני האדם יקרעו איש את אחיו לגזרים. [7]

שאול מדבר על תקופה שמאופיינת ב"אורך רוח" (ראה רומים ג:25). אלוהים מגלה אורך רוח כלפי אלימות כמו שהוא מגלה אורך רוח כלפי פוליגמיה, גירושין ודברים אחרים, אך הוא מכין את עצמו לזמן בו תוכניתו המקורית תיכון בשנית ותשוחזר, כבבריאה חדשה. אותה העת הגיעה בישוע המשיח, שהכריז על ההר, "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁלֹּא לְהִתְקוֹמֵם עַל עוֹשֵׂה הָרַע. אַדְּרַבָּא, הַסּוֹטֵר לְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית, הַפְנֵה אֵלָיו גַּם אֶת הָאַחֶרֶת ... שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'אֱהַב אֶת רֵעֲךָ וּשְׂנָא אֶת אוֹיִבְךָ'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם" (מתי ה:39-38, 44-43).

הדרשה האמתית על ההר, זו ששינתה את מהלך ההיסטוריה, אינה זו שנאמרה על גבעה בגליל, אלא זו שעתה מוכרזת, בדממה, מהצלב. על גולגולתא, המשיח אומר "לא" מוחלט לאלימות, מציב לה חלופה לא רק בהימנעות מאלימות, אלא אף יותר מכך, במחילה, בענווה ובאהבה. למרות שהאלימות תמשיך להתקיים, היא לא תוכל להמשיך ולקשר עצמה לאלוהים ולהתהדר בסמכותו - אפילו לא קרוב לכך. אם הדבר יעשה, הרי שהוא יחזיר את מושג האלוהים לשלבים פרימיטיביים וגסים בהיסטוריה שהמצפון הדתי והתרבותי של האנושות התגבר עליהם.

* * *

מרטירים אמתיים למשיח לא מתים באגרופים קפוצים, אלא בידיים שלובות בתפילה. לאחרונה, זכינו למספר דוגמאות לכך. המשיח הוא שנתן לעשרים ואחת הנוצרים הקופטים, שהוצאו להורג בלוב על ידי דעא"ש ב-22 בפברואר השנה, את העוצמה למות בעודם לוחשים את שמו של ישוע.

האדון ישוע המשיח, אנו מתפללים עבור אחינו ואחיותינו באמונה, הנרדפים, ועבור כל אנשי ה- Ecce Homo שעל פני האדמה ברגע זה, נוצרים ושאינם נוצרים. מרים, למרגלות הצלב איחדת את עצמך עם בנך ולחשת, בעקבותיו, "אָבִי, סְלַח לָהֶם!". עזרי לנו להתגבר על הרע באמצעות הטוב, לא רק בגזרה העולמית, אלא בחיי היומיום שלנו, בין קירות ביתנו. את, "לקחת חלק בייסוריו כשהוא מת על הצלב. כך, בדרך מיוחדת ביותר שיתפת פעולה עם פעולתו של המושיע בציות, באמונה, בתקווה ובאהבה הבוערת שלך". [8] יהי רצון שתעניקי לגברים ולנשים של זמננו השראה למחשבות של שלום ורחמים ומחילה. אמן.

__________________________

הערות שוליים:
1. בלז פסקאל, "רז ישוע", מס. 552 מתוך הגיגים.
2. פרידריך ניטשה, המדע העליז III, 125.
3. יוסביוס, תולדות הכנסייה VII, 22, 4.
4. ארנסטו גאלי דלה לוגי'ה, האדישות שהורגת (L’indifferenza che uccide), ב- Corriere della sera, 28 ביולי, 2014, עמ' 1.
5. אוגוסט ינוס, וידויים, X, 43.
6. ראה: פרנק טרופינג, אל בלתי אפשרי (An impossible God).
7. ראה: רנה זיררד, דברים הנחבאים מהיווסד תבל (Des choses cachées depuis la fondation du monde).
8. ראה: אור לגויים (Lumen Gentium), מס. 61.