זיו: פרשת השבוע: פרשת צו

נָתַתִּי אֶת־תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם

ספר ויקרא נקרא גם ״תורת כוהנים״ מכיוון שהוא מפרט את פולחן הזבחים ואת עבודת הכוהנים במשכן המדבר ולאחר מכן גם בבית המקדש בירושלים. כאשר אנו קוראים בעמודי הספר אנו מבחינים בדייקנות רבה בתיאור הקרבנות השונות, וזהירות רבה לגבי פעולות הכוהנים. אם כן, איך עלינו להבין את קריאת הנביאים : ״כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת״ (הושע ו:6) ... או זו של מזמורי תהלים : ״כִּי לֹא־תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה״ (תהלים נא:18) כאשר נאמר בתורה במפורש שריח הזבחים נעים לה׳ שמבקש זאת מאיתנו?

לפי המסורת מזמורי תהלים נכתבו על-ידי דוד, והמזמור שזכרנו אכן דן בדוד. זה יהיה בנו, שלמה, בנה גם של בת-שבע שאיתה דוד חטא, שיקבל את המשימה לבנות את המקדש בירושלים, אשר בו, יועלו כל הזבחים השונים שהכוהנים נצטוו בם. לפיכך הזבחים עדיין הכרחיים, אף אם אינם יכולים להוות תחליף ללב שבור ותשובה אמיתית (אם זאת הזבחים ניתנים לא רק בגלל אשם וחטא אלא גם לשבחים ולהודייה...). לאחר חורבן בית שני, חכמי ישראל שמחליטים לאסוף ולכתוב את התורה שבעל-פה בכדי לכתוב את התלמוד, מסכמים שעתה התפילה מחליפה את זבחי המקדש. כל העם כולו, ״ממלכת כוהנים״ מעלה את תפילותיו שלוש פעמים ביום. תפילת הבוקר - שחרית - תפילת השחר, מתחילה עם אזכור הזבחים. וכן נקרא בה סיפור עקידת יצחק, באיזכור השה שהועלה במקומו. 

גם בתלמוד, לימוד התורה מחליף את זבחי המקדש : ״אמר רבי יצחק מאי דכתיב (ויקרא ו) זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם״ (בבלי מנחות יג). שבת שלום.