הצליינים נוצרים. מורה הדרך יהודי.

במהלך המפגש סיפר האב ארטמיו לקבוצת הצליינים האיטלקים, קוראי העיתון האיטלקי Il Giornale  שבתוך שנים אחדות יתכן שלא יהיו עוד נוצרים אזרחי ארץ הקודש. ערב קודם לכן ערכנו מיסה המונית בכנסיית סן סלבטורה והנוכחים כבר הכירו את האח ארטמיו ויטורס, כהן הדת הפרנציסקאני הכריזמטי, המכהן גם כמשנה שומר ארץ הקודש. דבריו של האח ארטמיו, שלוו גם במספרים, היכו את הקהל בתדהמה.

לא תמיד מתפנים אנשי דת חשובים לשיחות ולתפילות עם קבוצות צליינים נוצרים הבאים לישראל, אולם כשזה מסתייע שורה לעיתים איזה קסם קטן ועם הקסם מגיעות גם תובנות חדשות ומפתיעות. כך למשל עלתה סוגיית המפגש הטעון בין הצליין הנוצרי בארץ הקודש לבין מורה הדרך היהודי הישראלי.

לא יעברו שעות אחדות מנחיתת צליינים נוצרים בשדה התעופה בן גוריון עד שתצוף על פני השטח השאלה שתלווה את הטיול כצל: האם אתה, המדריך, מורה הדרך שלנו, שמוביל אותנו בין אתרי הגיאוגרפיה הקדושה, האם אתה מאמין בבשורת ישוע המשיח? או ביתר בוטות: האם אתה נוצרי?! כאשר התשובה לכך אינה בדיוק כפי שהצליין הנוצרי מצפה, עלולה להיווצר מועקה, אי הבנה ואפילו איזו אכזבה. כאשר התמיכה והסיוע בנוצרים בארץ הקודש הופכת לחלק מן המסע, העסקתו של מורה דרך יהודי דווקא תהפוך לעניין מורכב עוד יותר.

הצליין הבא לישראל איננו מתייחס לישראל כישות מדינית וריבונית, אלא קודם כל כ'ארץ הקודש'. Terra Santa.  ארץ הקודש היא הסיבה, הגיאוגרפיה הקדושה היא המסלול ואירועי הימים האחרונים בחייו של המשיח, פסח בזעיר אנפין, הם רגעי שיא שאליהם שואף כל צליין נוצרי. קרבתו של הצליין הנוצרי לאל, לישוע, למרים, לקדושים ולמרטירים, באמצעות רוח הקודש ובאמצעות עצם ההמצאות במקומות הקדושים, יכולה וצריכה להתחזק מאד בעת ביקור בארץ הקודש.

בכל זאת, אנשים אינם חיים בחלל ריק ומדובר בצרכני תקשורת, המכירים לפחות באופן כללי את המצב המדיני בטחוני שלנו. הבעיה היא שההיכרות היא שטחית ומקורה במרקעי הטלוויזיה ובכותרות העיתונים. לכן, התיירים מביעים פליאה גדולה מאד למראה מדריך יהודי ישראלי, העובד בהרמוניה מלאה ויצירתית עם נהג ערבי או להיפך. בהתאמה הם אינם יודעים כיצד להתמודד עם דו-הקיום האנושי והחברי והכלכלי בין ערבים ליהודים בכלל והם מבולבלים לגמרי בערים המעורבות ובאזורים הכפריים הערביים בפרט.

בדרך כלל יסקור מורה הדרך את הגיאוגרפיה של ישראל והשטחים ויראה על מפה את הסכמי אוסלו, אזורי A, אזוריB  ועל אזוריC  בשטחים וגם משהו על ערביי הגליל והמשולש, וגם קצת על ציונות והתיישבות יהודית. למרות זאת, שכיח מאד לשמוע צליין המבקר בנצרת, בחיפה או ביפו ובעכו, שלא לומר בירושלים, שישאל האם זהו שטח A או שטח B, האם זאת ישראל או האם פלסטין? שלא נתבלבל לרגע: זו איננה שאלה פוליטית על אודות גבולות הארץ, אלא, אי ההבנה של הצליין הנוצרי על עצם ההיתכנות של ערים וישובים ערביים בישראל או ערים מעורבות. כי אף אחד מעולם לא סיפר לו שיש אופציה כזאת. עבורו צליין אירופי מערבי המושג ''ערבים ישראלים'' ועוד יותר ''ערבים ישראלים נוצרים'', נשמע משונה, שלא לומר זר עד בלתי אפשרי ובכל מקרה בעייתי מאד: ערבי הרי הוא מוסלמי.. וישראלי הרי הוא יהודי... הנה אם כן שיעור איכותי ראשון שיכול להעביר כל מורה דרך לצליינים הנוצרים בישראל, לא שום קשר לדתו שלו אם הוא יהודי נוצרי או מוסלמי.

לא הספקנו לסיים את השיעור היפה על אודות הדו-קיום, השלום והכלכלה המשותפת, והנה מכה חזקה ניחתת מכיוון בלתי צפוי לגמרי: מעבר בית לחם. לישראלים ולפלסטינים תושבי ישראל או השטחים, מכשול הביטחון הישראלי, החומה וגדר ההפרדה, זו מציאות שכולאת כל אחד מאיתנו באחד משני צדדיה המנוגדים. מעטים המקומיים, ישראלים כפלסטינים, הרשאים לנוע בחופשיות בין שני צדדי המכשול. תיירים, צליינים, זרים ובעלי תעודות שונות משונות הם ברי המזל, כמעט יחידים בדורם, שהגדר והחומה הם עבורם רק עניין פורמלי; בדיקה קצרה והם עוברים בין שני הצדדים הלוך וחזור.

עניין פרוצדוראלי אולי, אבל איך בדיוק עומד מדריך ישראלי יהודי מסביר לקבוצה של צליינים נוצרים מאמינים את קיומו של קיר ההפרדה, חומת בטון קרה מסוכנת ומאיימת בכניסה לעיר הולדתו של התינוק התם, מקור האור והטוב של העולם הנוצרי כולו? לא פשוט ומכה קשה לניסיון ללמד סנגוריה על דו הקיום ועל חיים משותפים.

כנסיית הקבר בלב ירושלים עלולה להיות מקור נוסף לחוויה שיכולה להיות מתסכלת וקשה מאד לצליין הנוצרי.

"אפשר היה לצפות שמקדשהּ המרכזי של הנוצריות יבלוט בבדידות מזהרת,
אך שלל בניינים סתמיים דבוקים בו מכל עבר כצדפות.
אפשר היה לקוות לזוהר פלאי, אך המקדש חשוך וצפוף.
בבואנו לחפש שלווה נאבקת קקופוניה של מזמורי תפילה מתחרים וצרה על אוזנינו.
בקוותנו לקדושה אנו נתקלים ברכושנות קנאית, בדיירי שש עדות נוצריות הבוחנים אלו את אלו בחשדנות, חלילה תופר פה איזו זכות". 
(האב ג'רום מרפי א'וקונור. דומיניקני ב-Ecole Biblique בירושלים. תרגום חופשי שלי מהמקור האנגלי)

הסכנה הגדולה והמיידית לפניה עומד אם כן מורה הדרך מול תיירים בכלל אבל צליינים נוצרים בפרט היא לפיכך הגלישה לדיון פוליטי. כבר הודגש שהצליין הנוצרי איננו מתעניין יתר על המידה בגבולות המדיניים ובבעיות הביטחוניות והבין דתיות בירושלים. הצליין הנוצרי אינו מתעניין יותר מדי בבעיות של הישראלים וגם לא באלו של הפלסטינים, ולהתפלא, גם לא בסטטוס-קוו המורכב באתרים הנוצריים המקודשים. אם כבר, דווקא זה אחרון עלול להכעיס ולהפריע מאד, שהרי עיקר עניינו וסיבת בואו של הצליין הנוצרי לארץ הקודש הם מסורות ארוכת שנים של צליינות וביקור רוחני באתרי הגיאוגרפיה הקדושה, התאחדות עם בן האלוהים, האדון, משיח בן דוד והגיאוגרפיה הקדושה. מטרת הביקור היא אם כן בראש ובראשונה חוויה דתית מאד אבל גם אישית מאד.

הצליינות המודרנית קלה מבעבר: שעות טיסה אחדות, אוטובוס תיירים מפואר, מלון מפנק ומדינת ישראל שעיגנה בהצהרת תקומתה וייסודה חופש דת ופולחן. אם המאמין הנוצרי מתעניין במשהו מן הפוליטיקה המקומית, המדינאות, ההסדרים וההסכמים המקומיים, הרי זה רק בהקשר לסבל האנושי הרב המעכיר את חווית הביקור בהקשר של מחסור בחסד. זאת כנראה דרכו של העולם, אבל זאת כנראה גם דרכו השטחית מאד של העולם.

נשוב לשאלה האם ועד כמה נפגעת חווית הביקור הנוצרי ב''טרה סנטה'', ארץ הקודש, מן העובדה כי המדריך, מורה הדרך, אינו שותף לדרך, אינו מאמין בבשורה. איננו נוצרי. יש גבול מאד ברור עד כמה אפשר להציע לצליינים הנוצרים קריאה מתוחכמת, אלגורית, תיאולוגית ופרשנית של כתבי הקודש. הצליין המאמין בא לכאן כדי לחוות ממקור ראשון לא רק את קדושתו של המשיח הנוצרי אלא להתרפק על מסורת בת אלפי שנים של עליה ושל עולי רגל, מגוון כנסיות חיות ושרידי כנסיות עתיקות. את ישוע הפרשני, האלוהי המטפיזי, את הפרפיגורציות התנ"כיות יכול הצליין למצוא בכל מקום בעולם ככל שיתעניין לדעת, אבל לשם כך הוא אינו צריך לבוא דווקא לארץ הקודש ושי די מכוני מחקר וחוגי קריאה מודרכת של הכתבים גם בארצו. לכאן, לארץ הקודש, באים כדי לגעת באבנים, בידיעה שעל אותם משעולים פסעו המשיח ואימו והשליחים, ועל אותם סלעי חוף כנרת צלו יחד ישוע ופטרוס את הדגים לאחר התחייה, שבאותה כנסייה ממש נעשה לנו נס הלחם והדגים, ועל אותם מים הופיע ישוע כמהלך, ואת אותם המים ממש עליהם הוא מפליג בסירה השקיט המשיח בגערה לאחר שהתעורר, והנה כאן וכאן ושם התרחשו ניסים לרוב, וכאן הוא גער בתלמידיו ושם תמך וסייע ולימד והמשיל את משליו. הנה כאן קם ישוע לתחייה, שם על ההר פגש האדון את אנשי הגליל ומכאן עלה השמימה וחזר הביתה לאביו לאחר שלמען ישענו ירד מן השמיים. זהו לב העניין. הלב שמרגישים אותו פועם בחזה. חוויה פיזית ממש.

והנה בא מורה דרך, יהודי בעצמו, על כל משא השנים הכבד הרובץ בינו לבין הנוצרים, מספר את כל הניסים והנפלאות של בן האלוהים עצמו עצם האב, מתאר בדיוק נמרץ את מסעותיו ונפלאותיו של המשיח בארץ הקודש ואז מתברר שהוא עצמו אינו מאמין. פרדוקס נורא דווקא בעיצומה של חוויה נוצרית עמוקה ביותר, הנוגעת ממש בשרידי ובאבני הקודש ומתאחדת בשעת רצון עם האדון, עם רוח הקודש ועם הקדושים האחרים ב'מקום האמיתי'. מיד יאמר לעצמו אותו הנוצרי הצליין: הרי הנה הוכחה! הנה האבנים הנה הכנסיות, הנה המקומות עליהן מסופר לנו בספרי הבשורות הטובות ובמעשי השליחים ובאגרות. הנה עכשיו אני מבין טוב יותר את כתבי הקודש, ממש 'אחד לאחד' - לא גיאוגרפיה אקדמית 'סתמית', אלא גיאוגרפיה קדושה! אמיתית! הייתכן אם כן שדווקא במקום הזה, דווקא האדם הזה שמוביל אותנו במשעולי הקדוּשה בארץ הקודש, ארצו של ישוע והשליחים הייתכן שהוא אינו מאמין בעצמו? הנה לכם עניין די פסימי שעלול, לכאורה, לקלקל את החוויה כולה.

האב מרפי אוקונור אינו פסימי ולהבנתי גם ואינו רואה את הפרדוקס. עד עתה קראנו רק את חלקם הראשון של דבריו. ההצעה שלו לפתרון ברורה והיא עולה בחזקה מהסיפא של דבריו על אודות מצבה של כנסיית הקבר:

"חולשת האנושות ברורה כאן יותר מכל מקום אחר; עדות והוכחה למצב האדם.
ריקים הבאים להתמלא מעלים חרס בידם; אלו המרשים לכנסיה לתהות ולחקור בהם, עשויים להתחיל להבין מדוע חשבו מאות אלפים כי שווה לסכן את החירות, את החיים, על-מנת לבוא ולהתפלל כאן".

מורה הדרך היהודי יכול אם כן להיות גשר. גשר בין האמונה לבין מקורותיה בארץ הקודש. בין הנצרות לבין מקורותיה. עליו להיות גשר של סובלנות ועליו לסייע ולהביא את הנוצרי הצליין פיזית אל המקומות המסורתיים שבהם פסע המשיח, בהם חי בהם דיבר הטיף לימד והמשיל משלים. עליו לסייע לצליין הנוצרי המאמין לבקר באותם המקומות בהם נולד התינוק התם והמושלם, אל המקומות בהם לימד, דיבר, הפליא לעשות, והמשיל משלים, אל אתרי הנבואה, אל המקום בו נבגד, נאסר, הושפל, סבל בימי פונטיוס פילאטוס, ונקבר. עליו להביא את הצליין פיזית אל המקום בו ביום השלישי קם משיחנו לתחייה כדבר הכתוב, ועלה השמיימה והוא יושב לימין האב. עבור המאמין אלו אינם דברים בעלמא, אלא דברים פיזיים ממש, שדרכם, באמצעותם יכול כל צליין מאמין לעשות את שאר הדרך בעצמו.

הגם שידיעותיו של מורה הדרך רבות, והכשרתו ארוכה ומתישה בתחומי עניין רבים, הוא אינו רועה רוחני ואסור לנו לצפות ממנו להיות כזה. את העבודה הרוחנית, את התמיכה ואת הסיוע של האמונה הנוצרית, יש וצריך לחפש כנראה במקום אחר.

פתחתי דווקא בדבריו של האב ארטמיו סגן שומר ארץ הקודש, והמשכתי בדבריו של האב מרפי אוקונור, שניהם כהני דת חשובים הממונים כל אחד בדרכו על מוסדות לימוד מרכזיים בירושלים ושניהם מדברים על מצוקות פיזיות ממש. האב ארטמיו הזכיר לנוכחים את מצבן העגום של קהילות הנוצרים בארץ הקודש והאב אוקונור, הגם שאינו מתלהב מן המצב הקיים, סיים בנימה רוחנית יותר. הציפייה היא שאנשי דת וכוהנים כמותם יוכלו לסייע לנו בחיפוש אחר תשובות למצוקות ולחוויות הרוחניות שלנו, ואף יערכו עבור הצליינים את סעודת האדון במקומות שיחברו עבורם חזק מכל בין קדושה מטפיזית לבין חוויה חושית. הם גם אלו שיצביעו לנו על החשיבות הרבה של הביקור והתמיכה בהמשכיות ובשגשוג של הצליינות לארץ הקודש, חשיבות התמיכה בקהילות 'האבנים החיות' והם אלו שצריכים להתפלל ביחד איתנו ובעדנו להצלחת תהליכי ההתפייסות בין תושבי הארץ השסועה.