צדקה ומעשי החסד

איגנטיוס הקדוש, הבישוף של אנטיוכיה, חי בין השנים 35 ל-110 לספירה לערך. איגנטיוס מצא את מותו ברומא, בגוב האריות. במהלך המסע מאנטיוכיה לרומא, מסע שסופו הברור הוא מוות נורא, איגנטיוס ניהל התכתבויות תוססות עם הכנסיות הנוצריות המרכזיות בתקופתו. לידינו הגיעו שבע אגרות פרי עטו, ביניהן איגרת אחת אל הרומים.

הנושא המרכזי של האיגרת אל הרומים מעורר רתיעה מיידית: איגנטיוס מבקש מכנסיית רומא שלא להציל אותו ממוות. הוא מפציר בה שוב ושוב להימנע מכל ניסיון לפדות אותו, להקל את עונשו או להמתיק את רוע הגזרה. במקום זאת, עליה "רק" ללוות אותו בייסוריו, להתפלל למענו, לייחל שהאב יטיב עמו בעולם הבא. למה איגנטיוס מבקש זאת? הרי הוא ידע – כפי שהמחקר של ימינו יודע – שבלאו הכי לא הייתה אפשרות מממשית למנוע את מותו, גם אם כנסיית רומא הייתה מנסה בכל מאדה. למה עצם הניסיון לפטור אותו ממיתתו מפריע לו כל כך? מה מוביל אותו להכריז לרומים "אני ירא מאהבתכם", "אל תהפכו לטוב שלא-בעיתו" ואפילו להזהיר אותם בהקשר הזה "אל תכריזו על ישוע המשיח מן השפה אל החוץ ובה בעת תחשקו בעולם הזה?"

דרך אפשרית לקרוא את הבקשה של איגנטיוס מהרומים היא באמצעות מושג הצְדָקָה המקראי, כפי שמפתח אותו בזמננו ההוגה היהודי ישי מבורך. הרי, כשבעל ספר דברים מצווה על עם ישראל לתת צדקה, הוא לא קושר את המצווה למלחמה בעוני, אלא דווקא לחוסר התוחלת שבמלחמה הזו: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו:11). זאת אומרת, דווקא בגלל שאף פעם לא תצליח למגר לגמרי את הסבל, את העוני, עלייך לתת צדקה.

בכך הצדקה המקראית, וגם זו שאיגנטיוס מבקש מהכנסייה ברומא, נבדלת משתי תגובות אחרות למול הסבל האנושי. בקיצון אחד נמצאת התעלמות או אכפתיות מזויפת מול סבלו של הזולת. על כך איגנטיוס עצמו מעיר באיגרת: "שום מראית עין איננה טובה". וכאן אולי כדאי להביא את דבריו החריפים של הרמב"ם בהלכות מתנות עניים במשנה תורה: "כל המעלים עיניו מן הצדקה, הרי זה נקרא בלייעל, כמו שנקרא עובד עבודה זרה בלייעל". עד כדי כך – מי שמעלים עיניו מן הצדקה משול לעובד אלילים. לא מעבודת האלילים הזו איגנטיוס חושש, הוא הרי פונה לכנסייה אדוקה, שעומדת איתנה בפני רדיפות; כנסייה עליה הוא מכריז שהיא "ראויה לקדושה". הפיתוי שעומד מולה הוא אחר: התייחסות תכליתית ואינסטרומנטלית לצדקה כסוג של "השקעה נבונה" בפרויקט הצלה. במקרה הזה, איגנטיוס חושש שמא הרומאים עושים עמו צדקה רק כדי להציל אותו אחת ולתמיד ממותו. הוא חושש שמא הם טועים לחשוב שכל מעשה צדקה הוא עניין תכליתי שמטרתו לפתור – באמצעות כוחנו ועוצם ידינו – את הבעיה של מי שמקבל אותה; לחשוב שאמת המידה של כל מעשי החסד הגשמיים והרוחניים – הכנסייה מונה שבעה מכל סוג – היא מידת היעילות שלהם בהתמודדות עם הקשיים של מי שמקבל אותם. איגנטיוס מתעקש שזו לא הסיבה או התכלית של הצדקה שעל הרומאים לתת. הרי, אם זהו הטעם לצדקה, אז אין שום סיבה טובה לסייע למי שמחלתו חשוכת מרפא. במקרה שלנו, אם הטעם היחידי להשקעת המשאבים באיגנטיוס היא הצלתו ממוות, אז אם הוא נדון בלאו הכי – אין שום צורך בצדקה כלפיו.

מול קהילת רומא ומולנו עומד הפיתוי להיות תכליתיים, יעילים, "פרקטיים". איגנטיוס ובעל ספר דברים מבקשים מאתנו להיות "לא פרקטיים", לעזור גם כשאנחנו יודעים שאין בכך "טעם". אנחנו – יחד עם כנסיית רומא - מצווים ל"בזבז" משאבים על בעיה שאף פעם לא תפתר. כל הכסף ותשומת הלב שהכנסייה תשקיע באיגנטיוס "ילכו לפח" כשהוא יוצא להורג; כל הצדקה של בני ישראל לא תפתור את העני מעוניו; כל הכסף, ההשקעה, הזמן והמאמצים שלנו יהיו לשווא כשלא נצליח להפוך את הזולת לטוב, מוצלח, ממושמע, מוסרי, מאמין, אדוק ונוצרי; כשלמרות שהצלחנו לחנך 3, נאבד 20. ברמת העומק של דבריו, איגנטיוס מזהיר את כנסיית רומא שמא התגובה הראשונה שלהם לסבל ולייסורים תהיה תגובה תכליתית, אינסטרומנטלית, שתראה בסבל רק תופעה שיש למגר באמצעות הצדקה. במקום זאת, עליהם להכיר בסבל, "להביט לו בעיניים" וללוות את איגנטיוס בדרכו האחרונה. עליהם לכלות עליו משאבים "סתם".

למה? כי זה מה שאלוהים עושה בעבורנו: "הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים וּמַמְטִיר גֶּשֶׁם עַל צַדִּיקִים וְעַל רְשָׁעִים" (מתי ה:45). השמש לא זורחת רק על מי שינצל אותה, יתרפא ממנה ויספוג ממנה ויטמינים; הגשם לא יורד רק על חקלאים ש"יש טעם" לעזור להם. מילא שמש וגשם הוא מוריד ללא הועיל – אלוהים אפילו מבזבז כך את חייו שלו. כפי שמנסח זאת רבי נחמן מברסלב: "הכול בחסדו, בלי אתערותא דלתתא (התעוררות ומעשה מלמטה) [...] כי אין צריכין לעשות כלל כששופע חסדו". כמו שאלוהים מבזבז עלינו את חסדו מידי יום ויום, כך אנחנו נקראים לבזבז את מה שיש לנו עבור אחרים, מבלי לנסות לתקן אותם, גם אם "אין טעם" וגם אם הם "לא שווים את זה". בהקשר הזה, אכן – אם נפתח את ידנו רק כשיש טעם רציונלי, רק כשההגיון מאשר, אנחנו אמנם נכריז על ישוע המשיח מן השפה אל החוץ, אך, כפי שהזהיר איגנטיוס את הרומים, נוכיח שלמעשה אנחנו חושקים בעולם הזה ונכנעים לאופני המחשבה שהוא מכתיב.

איגנטיוס הקדוש מאנטיוכיה, התפלל בעדנו.