שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי (שיר השירים ב: 6)

ב-1944 התקיים בארצות הברית ניסוי עם 40 תינוקות. 20 מהם הופקדו למוסד מיוחד בו טיפלו אך ורק בצרכיהם הבסיסיים: אכילה, הגיינה, החלפת חיתולים... ולא יותר מזה. אסור היה לגננות לגעת בילדים מעבר לפעולות הנחוצות האלו. כעבור 4 חודשים מחצית מהתינוקות מתו, בהיותם עוד בריאים פיזית. ועוד כמה מתו מעט זמן לאחר הפסקת הניסוי.

20 הילדים האחרים הופקדו למוסד אחר ושם קיבלו טיפול רגיל, עם הענקת כל החיבה והמגע הפיזי שהם דרשו. אף אחד מהם לא מת.

סיפור עצוב זה מלמד שאנו, בני האדם, עשויים בשביל חיבור, מגע, החלפת רגשות ושיתוף. הדברים האלה לא מיותרים, אנחנו פשוט נמות בלעדיהם.

אישית, אני חושב שבמגפת הCOVID הנוראית הזאת אנו מרגישים כה עצובים וכה לא מרוצים כי חסר לנו הצורך הכי בסיסי שלנו: המגע האישי.

לפני כמה ימים ראיתי בעיתון תמונה שצולמה בבית חולים באיטליה, בו התקינו וילון ניילון על מנת לאפשר לאנשים "להתחבק". בתמונה רואים אמא מבוגרת נוטה אל לחייה של בתה בתיווך המחיצה מפלסטיק. התמונה שברה לי את הלב. כל כך הזדהיתי עם המשיכה אל אדם אהוב, עם הכמיהה למגע פיזי כדי לשחרר את הזרימה הקסומה של החיים. ואז חשבתי על כל אלה שחיים לבד, נטושים או נשכחים... אלה שהנגיף לא שינה להם הרבה כי כל הזמן חיו בבידוד.

חשבתי על כל המסכנים שלא מסוגלים להביע את רגשותיהם ושומרים אותם בפנים או מדחיקים אותם. על אלה שמתחרטים שוויתרו על הזכות הנפלאה לומר: "אני אוהב אותך", "מתגעגע" או "סליחה"...

חשבתי על אלה שאיבדו בן אדם אהוב כאשר היו רחוקים מסיבה זו או אחרת, מעונים עכשיו על ידי הרגשה של "אילו רק...". חשבתי על אלה שנפטרו לבד, בלי נוכחותם של יקיריהם ברגע הכי קדוש בחיי האדם...

ורציתי לבכות.

עזור לנו, אבינו, להיות מודעים לקוצר חיינו. למדנו לחיות בשלמות ובאופן משמעותי. עזור לנו לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. עזור לנו לומר את מה שאנו מתכוונים, להתכוון למה שאנו אומרים ולא לומר את זה בצורה פוגענית. למדנו, אלוה החיים, אלוה האהבה, להיות ערוצי אהבה בכל יום ביומו. תן לנו לבטא את הקריאה הכי עמוקה שלנו: לתת ולקבל אהבה.