ללמוד מחברינו היהודים

בכל שנה אני מוזמן להשתתף בסדר פסח בביתם של חברים יהודים דתיים בירושלים. למדתי רבות על עריכת ליטורגיה קתולית דווקא מהתבוננות באופן שבו האבא והאמא מנחים יחדיו, בהרמוניה מושלמת, את המשפחה כולה בנבכי הטקסים והחגיגות, משלבים בנעשה את ילדיהם ונכדיהם ועושים מקום לאורחים שהתכנסו יחד איתם.

 ככוהן קתולי ממשפחה יהודית, עצם נוכחותי בקרב אותה משפחה היא ביטוי לזהות המורכבת שלי, כוהן בכנסייה ששורשיו בעם היהודי. אולם, השנה, בשל וירוס הקורונה, לא יכולתי לבוא להתארח אצל חבריי. במקום זאת, לראשונה מזה 41 שנה, אני הצטרפתי למשפחתי שהתאספה דרך "הזום" וכך כינסו יחדיו בני משפחה מיוהנסבורג, ברלין וירושלים. את הסדר עצמו ניהל אחי, הנמצא ביוהנסבורג. 

אחת ההשלכות המשמעותיות של מגפת הקורונה על הכנסייה היא שהמאמינים הקתולים חסרים כל גישה לתקדישים. במהלך השבוע הגדול וחג הפסחא, כוהנים ובישופים השקיעו מאמצים עצומים במציאת דרכים יצירתיות לערוך את הליטורגיות המפוארות של השבוע הגדול, כך שהן לא תעדרנה לחלוטין מחייהם של המאמינים. למרבה הצער, שידור ישיר במדיה החברתית לא יכול להחליף את הנוכחות הממשית וההשתתפות הגשמית בתקדישים (סקרמנטים), שהם מרכז החיים הקתוליים. רבים מהמאמינים חווים מעין יתמוּת מהכנסייה, שמשותקת מהנחיות אזרחיות שמתעקשות – בחכמה רבה – על סגר מלא למניעת התפשטות הנגיף.

השנה, שעה שנבצר ממני לערוך את מיסת הפסחא עם קהל המאמינים או להשתתף בחגיגות הפסח, הבחנתי לראשונה בהבדל מאלף בין הפרקטיקות הדתיות של היהודים והנוצרים. שעה שאנחנו, בכנסייה, מתמקדים באופן כמעט בלעדי במבנה הכנסייה כמקום הראוי לעבודת קודש ליטורגית ומתעקשים על נוכחותו של כוהן מוסמך לעריכת טקסי המיסה, הפרקטיקה היהודית מציעה מודל שונה בתכלית.

לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, חז"ל עיצבו מחדש את המשמעות שבלהיות יהודי. בימים עברו, הפרקטיקה הדתית התמקדה בעיקר במקדש, במעמד הכוהנים ובעבודת הקורבנות. חורבן הבית ואובדן ירושלים וארץ ישראל היו אמורים לשים קץ לחיים היהודיים, שהמרכיבים הללו נתפסו כחיוניים לחיי האמונה ולעבודת הקודש שלהם.

אולם, הרבנים, החל מרבי יוחנן בן זכאי וכלה במחברי המשנה והתלמוד, ניסחו מחדש את הפרקטיקה היהודית ועקרי האמונה ויצרו נוסח חדש המגדיר את היהדות עד ימינו. המשבר העכשווי יכול להיות הזדמנות טובה ללמוד דבר או שניים מחברינו היהודים.

עם העלמות המקדש, נעלמו גם מעמד הכוהנים ועבודת הקורבנות. קטע מופלא מאגדות חז"ל מתאר את מה שאירע לאחר מכן, שחר של מודעות חדשה. "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: כי חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו:6)" (אבות דרבי נתן, ד, ה).

במהלך הדורות שחלפו מאז, הרבנים פיתחו מערכת דתית שבה בית הכנסת וחיי המשפחה החליפו את מקומו של המקדש. שתי מערכות של מנהיגות דתית החליפו את הכהונה מימים עברו: הרב וההורה. שתי ליטורגיות מקבילות ומשלימות התפתחו כדי להחליף את עבודת הקורבנות: עבודת השפתיים בבית הכנסת וההוראה והתפילה בבית. עבודת הקודש הביתית איננה הערת שוליים צדדית בחייו של היהודי, אלא מרכיב מכונן שבלעדיו החיים הליטורגיים היהודיים לוקים בחסר.

הטקס המרכזי בחג הפסח, אחד החגים החשובים בלוח השנה היהודי, לא נחגג בבית הכנסת. אלא, ליל הסדר נערך בליטורגיה יפהפיה סביב שולחן המשפחה בבית. האב עורך את הטקס, בסיועה של האם, ומוביל את המשתתפים, משפחה וחברים כאחת, במהלך קריאת ההגדה, טקס רווי משמעויות והדים מקראיים. המשתתפים מזכירים את גאולת ישראל ממצרים, מבית עבדים ואת נוכחותו המתמדת של אלוהים לאורך הדורות. 

הליטורגיה מתחילה בכך שבן המשפחה הצעיר ביותר שואל אודות החג ומנהגיו; שאלות שזוכות לתשובה במהלך הטקס שמגיע לאחר מכן. אני עדיין זוכר בבירור כיצד, כשאני הייתי הצעיר במשפחתי, נעמדתי על הכיסא והפכתי לפתע למרכז תשומת הלב. בסיועם של כישורי העברית שרכשתי בבית הספר, הכרזתי לאט ובבהירות ארבע קושיות, במודעות מלאה לכך שגורלו של הטקס כולו תלוי בהגייה נכונה שלהן: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". הקינאה בערה בי כאשר, כעבור כמה שנים, אחי הצעיר היה בוגר דיו כדי להגות את השאלות במקומי. עדיין זכורה לי הגאווה שקרנה מפני אבי כשהביט בבנו טרם ענה על השאלות.

שתי הליטורגיות המקבילות והמשלימות נערכות אף מידי שבת. לפני היציאה לבית הכנסת, אם המשפחה – לעתים קרובות בליווי בנותיה – מדליקה את נרות השבת, שמסמלים את כניסתו של יום המנוחה. כשהמשפחה חוזרת מבית הכנסת הבית הופך שוב ל"במה המרכזית" בליטרוגיה סביב שולחן המשפחה: קידוש, ברכת המוציא, הסעודה, ברכת המזון ולבסוף זמירות ומנגינות לשבת קודש.

עריכת הליטורגיה היהודית בבית המשפחה תחת ניצוחו של ההורה ובהשתתפותם של הילדים בכל שלב ושלב, כמו גם ההכרה בבית כמרחב מקודש, כל אלו הם עניינים שדורשים מאתנו, הקתולים, מעט מחשבה. הרי, רבים מביעים את רצונם בעת המגפה לבקר בכנסייה ובמרחב המקודש שהיא מהווה עבורם ומתגעגעים נואשות לתקדישים, מקור כוחנו וחיינו.

עצם הכמיהה היא כבר השתתפות מסוימת באותם התקדישים שנמנעים מהמאמינים, וכך עליה להיות. אולם עלינו ללמוד מאחינו היהודים ולחשוב מחדש על מקומו של הבית בחיים הרוחניים שלנו. בימיה הראשונים של הנצרות, הכנסייה והבית עמדו במרכז יחדיו. המאמינים נפגשו במקדש וגם בבית כדי לערוך את הליטורגיה. "יוֹם יוֹם הִתְמִידוּ לִהְיוֹת לֵב אֶחָד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְהָיוּ בּוֹצְעִים אֶת הַלֶּחֶם בְּבָתֵּיהֶם, אוֹכְלִים אֶת מְזוֹנָם בְּשִׂמְחָה וּבְתֹם לֵב" (מעשי השליחים, ב:46).

האב דוד ניוהאוז הישועי הוא מרצה למקרא וראש הקהילה הישועית בארץ הקודש, כיהן כסגן הפטריארך הלטיני של ירושלים לקתולים הדוברים עברית בישראל בין השנים 2009 ל-2017.