האב קנטלמסה: דרשה שלישית לזמן הצפייה

"וְיִשְׁלֹט נָא בִּלְבַבְכֶם שְׁלוֹם הַמָּשִׁיחַ" – השלום, פרי רוח הקודש

1. השלום, פרי רוח הקודש

לאחר שהרהרנו על השלום כמתנת האלוהים בישוע המשיח לאנושות כולה ועל השלום כמטרה שלשמה עלינו לפעול, נשאר לנו לדון בשלום כפרי רוח הקודש. פאולוס הקדוש ממקם את השלום במקום השלישי ברשימת פירותיה של רוח הקודש: פְּרִי הָרוּחַ הוּא אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, עֲנָוָה, רִסּוּן עַצְמִי" (גלטיים ה:22).

אנו מבינים את משמעותם של "פירות רוח הקודש" בניתוח הרקע שבו המושגים הללו מופיעים. הרקע הוא מאבק האיתנים בין הרוח לבשר, בין העיקרון שמנחה את חיי האדם הישן, מלא בתאווה ותשוקות ארציות, לזה שמנחה את חיי האדם החדש, מונחה ברוח המשיח. בביטוי "פירות רוח הקודש", ה"רוח" אין משמעה רוח הקודש דווקא, אלא הקו המנחה של החיים החדשים, כמו "האדם שמרשה לעצמות להיות מונחה על ידי הרוח".

בניגוד לכאריזמה [מתנות רוחניות], שהן פעולות בלעדיות של הרוח אותן היא מעניקה למי שהיא חפצה ומתי שהיא רוצה, הפירות הן תוצאות שיתוף הפעולה שבין החסד והחירות. לכן, הם מה שאנו מבינים כיום כ"מידה טובה", אם אנחנו מעניקים למונח את מלא המשמעות המקראית של פעולה קבועה "על פי המשיח", או "על פי הרוח"; זאת על פני המשמעות האריסטוטלית של פעולה קבועה "על פי השכל". שוב, בשונה ממתנות הרוח, שמשתנות מאדם לאדם, פירות הרוח זהים לכולם. רק חלק מהכנסייה יכולים להיות שליחים, נביאים, מבשרים, אך כולם, ללא יוצא מן הכלל, מהראשון ועד האחרון, יכולים וחייבים להיות אוהבים, סבלנים, ענווים ושלווים.

שלום שהוא פרי הרוח שונה, אפוא, מהשלום כמתנת האלוהים ומהשלום כמטרה שלשמה יש לפעול. הדבר מציין את ההרגל (habitus), מצב התודעה ואורח החיים של מי שבמאמץ ובהתמדה הגיע לשלווה פנימית כלשהי. שלום שהוא פרי רוח הקודש הוא שלום הלב. ועל דבר יפהפה ורצוי זה אנו נדבר היום. העניין שונה מהציווי להיות רודפי שלום [שנידון בהרהור הקודם], אך מסייע רבות למטרה זו. שם המסר של האפיפיור יוחנן פאולוס השני לכבוד יום השלום העולמי בשנת 1984 היה: "שלום נולד בלב חדש" ופרנציסקוס מאסיזי, בשעה ששלח את נזיריו לכל רחבי תבל, אמר להם: "השלום שאת מכריזים בפיכם, עליכם להחזיק בו, ראשית כל, בלבבכם".

2. שלום פנימי במסורת הרוחנית של הכנסייה

במהלך המאות, השגת השלום הפנימי או שלום הלב ריתקה את כל מי שחיפש אחר אלוהים. במזרח, החל מאבות המדבר, הדבר גובש לרעיון האסיכיה (hesychia), הדממה, המנוחה, השקט. האדם העז להציע לאחרים ולעצמו מטרה נעלה מאד, אולי אף על-אנושית במקצת: להסיר מהשכל כל מחשבה, להסיר מהרצון כל תשוקה, להסיר מהזיכרון כל זכר, להשאיר בשכל את מחשבת האלוהים לבדה, להשאיר ברצון את התשוקה לאלוהים לבדו ובזיכרון את ההיזכרות באלוהים ובמשיח בלבד (mneme Theou ביוונית) – זהו קרב ענקים כנגד המחשבות עצמן (logismoi), לא רק השליליות, אלא גם הטובות. דוגמה קיצונית לשלום זה, שמושג בקרב ללא חת, נמצאת במסורת הנזירית בדמותו של ארסניוס, שלשאלתו "מה עלי לעשות כדי להיוושע?", אלוהים השיב: "ארסניוס, בני, היה דומם ושמור על דממתך שלך" (מילולית: פעל על פי ה- hesychia).

בשלב מאוחר יותר, זרם רוחני זה יצר את הפרקטיקה של תפילת הלב, או התפילה המתמדת, דבר שעדיין נוכח בצורה די נרחבת בנצרות המזרחית וש"סיפורו של צליין רוסי" הוא הדוגמה המאלפת ביותר לו. אולם, מלכתחילה תורה זו לא נתפסה כך, אלא הייתה זו דרך להשיג את שלוות הלב, לא שלווה ריקה כמטרה בפני עצמה, אלא שלווה מלאה, דומה לזו שזכו לה הברוכים; הייתה זו התחלה של חיים עלי ארץ במצב של הקדושים בגן עדן.

המסורת המערבית הלכה בעקבות רעיון דומה אך בדרכים אחרות שנגישות הן לאלו ששקועים בחיי תפילה ולאלו שחיים בעולם. ההרהור על כך מתחיל באוגוסטינוס. הוא הקדיש ספר שלם מחיבורו "עיר האלוהים" כדי לדון בצורות שונות של שלום, בו הוא נותן לכל סוג או תפיסה של שלום את הגדרתו שלו. בין סוגי השלום הללו נמצא השלום כ- tranquillitas ordinis, שלוות הסדר. אולם, מעל לכל, מה שהוא כותב ב"וידויים" הוא שהשפיע על הגדרת שלום הלב הנכסף.

בתחילת הספר הוא פונה לאלוהים ובצורה מעט אגבית נשמעות מילים שיהדהדו בכל מחשבה מאוחרת [על נושא זה]: "עשית אותנו למענך וליבנו לא ידע מנוח עד שינוח בך". בהמשך הוא מדגים זאת עם דיון בכוח הכבידה:

"ברצון הטוב [של אלוהים] שלום לנו. משקלו של גוף מושך אותו למקומו [הטבעי]. המשקל אינו מושך אותו בהכרח כלפי מטה, אלא למקומו: האש נוטה כלפי מעלה, האבן כלפי מטה, הן מופעלות על ידי משקליהן, מבקשות את מקומן [...] משקלי הוא אהבתי; אני נישא על ידיה בכל אשר יישאוני רגלי".

כל עוד אנחנו על ארץ זו, מקום מנוחתנו הוא ברצון האלוהים, היטמעות מוחלטת ברצונותיו. [כפי שאוגסטינוס מדגיש] "מנוחה לא נמצאת עד אשר האדם מסכים לרצון האלוהים ללא התנגדות". דנטה אליגיירי מסכם מחשבה אוגוסטיניאנית זו בשורה המפורסמת: "חפצו – הוא שלוותנו".

רק בגן העדן מקום המנוחה יהיה אלוהים עצמו. לכן, אוגוסטינוס מסיים את הדיון בנושא השלום בהלל מתפרץ לשלום שבירושלים השמימית. ראוי שנאזין לקטע הזה כדי שגם בנו תתלקח אותה תשוקה לו:

"אז ישנו השלום הסופי [..] באותו השלום אין לשכל צורך לשלוט על הדחפים, שכן אלו יחדלו מלהתקיים, אלא אלוהים ישלוט באדם, בנשמה הרוחנית ובגופו הגשמי, השלווה תהיה כה גדולה והרצון להיכנע לו עצום; מה רב יהיה העונג של החיים והנשלטים. ואז, מצב זה יהיה נצחי בכל אחד ובכולם ויהיה ביטחון שכך הדבר לנצח ולכן, השלום של שמחה זו או השמחה של שלום זה יהיה הטוב העליון".

התקווה לשלום הנצחי הייתה שזורה בכל הליטורגיה של טקס האשכבה. ביטויים כמו "בשלום המשיח" (In pace Christi) או "ינוח על משכבו בשלום" (Requiescat in pace) השכיחים ביותר בקברי הנוצרים ובתפילות הכנסייה. ירושלים השמימית, ברמיזה לפירוש שמה המילולי [יראו-שלום], מתוארת כחיזיון מבורך של שלום (beata pacis visio).

3. דרך השלום

הרעיון של אוגוסטינוס על השלום הפנימי כציות לרצון האלוהים מאושרר ומועמק על ידי המיסטיקנים. מייסטר אקהרט כתב: "'בִּי יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם' (יוחנן טז:33). ככל שחודרים עמוק יותר למעבה האלוהים, כך חודרים עמוק יותר למעבה השלום. מי שעתה ה'אני' שלו באלוהים, יש לו שלום; מי שה'אני' שלו נמצא מחוץ לאלוהים, אין לו שלום". לכן, אין זו שאלה של ציות לרצון האלוהים גרידא, אלא זניחת כל רצון שהוא לא זה של אלוהים, למות לרצונך שלך לחלוטין. אותו דבר נמצא, בצורה של חוויה אישית, אצל אנג'לה הקדושה מפוליניו: "אט-אט הרצון האלוהי הופך את שני הרצונות לרצון אחד, כך שבלתי אפשרי לרצון דבר מלבד מה שאלוהים רוצה [..] כבר איני מוצאת את עצמי במצב הרגיל, אלא הובלתי לשלום בו אני נמצאת עמו ואני שמחה בכל".

כיוון אחר, הקשור לסיגוף יותר מאשר לחוויה מיסטית, הוא רעיון ה"אדישות הקדושה" של איגנטיוס הקדוש מלויולה. מהותו הוא בשימת העצמי במצב של מוכנות מוחלטת לקבל את רצון האלוהים תוך התכחשות וויתור על כל העדפה אישי, כמו מאזנים המוכנים לנוע מטה על פי הכף בה נמצא המשקל הרב יותר. חווית השלום הפנימי הופכת, אפוא, לאמת המידה העיקרית בכל התבוננות פנימה. יש לדבוק בבחירה שלאחר הרהור ארוך ותפילה מרובה, מלווה בשלוות הלב הגדולה ביותר.

ברם, אף זרם רוחני בריא, במזרח ובמערב כאחד, מעלם לא חשב ששלום הלב הוא שלום שבא בקלות וללא מאמץ. בימי הביניים, כת "הרוח החופשית" והתנועה הקוויטיסטית במאה ה-17 ניסו לטעון אחרת, אך הן גונו על ידי ההיררכיה ועל ידי המצפון [הקולקטיבי] של הכנסייה. כדי לשמור ואף לחזק את שלוות הלב, על האדם לדכא בכל רגע נתון, בייחוד בהתחלה, מרד: זה של הבשר כנגד הרוח.

ישוע אמר זאת באלף דרכים: מִי שֶׁרוֹצֶה לָבוֹא אַחֲרַי, שֶׁיִּתְכַּחֵשׁ לְעַצְמוֹ [..] כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, אֲבָל הַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ [..] יַצִּילֶנָּה" (מרקוס ט:35-34). ישנו גם שלום שקר שישוע אמר שבא כדי לקחתו ולא כדי להביאו ארצה (ראה מתי י:34). פאולוס יתרגם את כל זה לסוג של חוק מרכזי ובסיסי בחיים הנוצריים:

"אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים לְפִי הַבָּשָׂר הוֹגִים בְּמַה שֶּׁשַׁיָּךְ לַבָּשָׂר, אַךְ אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים לְפִי הָרוּחַ הוֹגִים בְּמַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לָרוּחַ. מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר מָוֶת הֵן, אֲבָל מַחְשְׁבוֹת הָרוּחַ הֵן חַיִּים וְשָׁלוֹם; שֶׁהֲרֵי מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר עוֹיְנוֹת אֶת אֱלֹהִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן נִכְנָעוֹת לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַף אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִכָּנַע. וְהַכְּפוּפִים לַבָּשָׂר אֵינָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת רְצוּיִים לֵאלֹהִים. [..] אִם תִּחְיוּ לְפִי הַבָּשָׂר, תָּמוּתוּ. אַךְ אִם עַל־יְדֵי הָרוּחַ תָּמִיתוּ אֶת מַעַלְלֵי הַגּוּף, תִּחְיוּ" (רומים ח:13-5).

המשפט האחרון מכיל שיעור חשוב ביותר. רוח הקודש היא לא פיצוי עבור הסתגפויותינו, אלא מה שמאפשר אותן ועושה אותן לפוריות; היא לא נמצאת בסופו, אלא גם בתחילתו של התהליך: "אַךְ אִם עַל־יְדֵי הָרוּחַ תָּמִיתוּ אֶת מַעַלְלֵי הַגּוּף, תִּחְיוּ". במובן זה נאמר שהשלום הוא פרי רוח הקודש; זוהי תוצאה של מעשינו, שנעשה לאפשרי על ידי רוח המשיח. סיגוף רצוני שמאופיין בביטחון עצמי רב מידי עלול להיהפך (ולעתים קרובות אכן הופך) לפעולה של הבשר.

בין אלה שתיארו את הדרך לשלום הלב, יוצא דופן בדיוק ובמציאותיות שלו הוא מחבר "חיקוי המשיח". הוא בודה מליבו סוג של דו שיח בין המורה האלוהי לתלמיד, כמו בין אב לבן:

מורה: "בני, כעת אלמדך דרך השלום והחופש האמתי."

תלמיד: "עשה, אדון, כמו שאמרת, כי אשמח לשמוע הוראה זו."

מורה: "השתדל-נא, בני, לעשות רצון איש אחר בנקל יותר מרצונך. בחר-נא תמיד לרכוש פחות במקום לרכוש יותר. חפש-נא תמיד את המקום השפל ביותר ולהיכנע לכל אחד. בקש-נא תמיד והתפלל, שרצון אלוהים יעשה בך בתכלית. הנה איש כזה נכנס לגבולות השלום והמנוחה."

דרך אחרת מוצעת לו כדי להימנע מסקרנות שווא:

"בני, אל-תהיה סקרן, ואל תרדוף אחרי דאגות שווא. מה לך כך או כך? לך אחרי! (יוחנן כא:22) כי מה חשוב לך אם פלוני כך או כך, ואם אלמוני מדבר כך או כך? אינך צריך לענות במקום אחרים. לשם עצמך תענה לתת דין וחשבון. מדוע אפוא תתערב בענייני אחרים? אני מכיר את כל בני האדם ורואה את כל הדבר הנעשים תחת השמש. ואני יודע איך פועל כל אדם, מה הוא חושב, מה שיהיה לו, ומה הן כוונות פעולותיו. צריך אפוא למסור בידי כל דבר. אבל שמור נא את עצמך בשלום גמור, ולכן הנח-נא למבולבל להיות מבולבל כרצונו. בגלל כל מה שהאדם עושה או אומר (כדי לחטוא) הוא יקבל את עונשו. כי אינו יכול לרמות אותי".

4. "שלום, מכיוון שהוא בוטח בך"

מבלי להתיימר להחליף את אמצעי הסגפנות המסורתיים הללו, הרוחניות מודרנית מדגישה דרכים חיוביות יותר לשמור על השלום הפנימי. הראשונה היא ביטחון באלוהים והיטמעות בו. "תִּצֹּר שָׁלוֹם שָׁלוֹם כִּי בְךָ בָּטוּחַ" (ישעיהו כו:3). בבשורה, ישוע מקדם את הזמנתו שלו לא לפחד ולהיות חרד על המחר, בהצבעה על העובדה שהאב יודע את מה שאנחנו צריכים, הוא מזין את ציפורי השמיים ומלביש את שושני השדה (ראה מתי:6:25 והלאה).

זהו השלום שאותו תרזה של ישוע העולל מלמדת ומשמשת לו דוגמה. מופת הרואי לשלום מעין זה הוא קורבן הנאציזם דיטריך בונהופר. בשעה שהיה אסור והמתין להוצאתו להורג, הוא כתב כמה שורות שיר שנעשו למזמור ליטורגי בכנסיות אנגלו-סקסיות רבות.

כוחות הטוב והאור יהיו לנו לעזר,
וברוח טובה פנינו אל העתיד נפנה.
אלוהים עמנו, עם בוקר ובערב,
על אחת כמה וכמה כל יום מחדש!

בספרו, "חכמת העני", אלוי לקלרק, מלומד פרנציסקני, מתאר כיצד פרנציסקוס מאסיזי גילה מחדש את השלום ברגע של דאגה איומה. הוא התעצב בשל ההתנגדות לכמה מרעיונותיו וחש את כובד משקלה של האחריות על המשפחה הרחבה שאלוהים הפקיד בידו. הוא עזב את לה-ורנה והלך לסאן דמיאנו כדי למצוא את קלרה. קלרה האזינה לו ועודדה אותו, נתנה לו דוגמה:

"הבה נניח שאחת מאחיותינו באה אלי להתנצל על כך ששברה דבר מה. ובכן, ללא ספק אבחן אותה ואז, כרגיל, אעניש אותה. ברם, אם היא תבוא ותאמר לי שהיא העלתה את המנזר כולו באש והכל נשרף כליל, כמדומני במקרה כזה לא יהיה לי דבר לענות לה. אהיה המומה ונדהמת ממאורע שמידותיו גדולים ממני. הרס המנזר הוא אירוע גדול מידי מכדי שאהיה מודאגת עד עומק נפשי. מה שאלוהים עצמו בנה לא יכול להיתמך בידי רצון או גחמה של בן אדם. הבניין של אלוהים בנוי על יסודות חזקים יותר באלפי מונים".

פרנציסקוס הבין וענה:

"העתיד של המשפחה הדתית האדירה שהאדון הפקיד בידי היא אירוע חשוב מידי מכדי שיהיה תלוי רק בי לבדי ועל כוחי הדל ולכן אין לי סיבה לדאוג. זהו אירוע של אלוהים. אמרת זאת יפה. אך התפללי שמילה זו תפרח בי כזרע של שלום".

ה"עני הקטן" התעודד ושינן לעצמו במהלך הדרך: "אלוהים קיים וזה מספיק! אלוהים קיים וזה מספיק!" זהו לא אירוע היסטורי, אך ברוח ה"פרחים הקטנים [ספר ביוגרפי חשוב על פרנציסקוס] הוא מציע פירוש יפה לרגע מחייו של פרנציסקוס.

אנחנו מתקרבים לחג המולד וברצוני לשים במרכז הבמה את שמה שעיני היא הדרך הטובה ביותר לשמור על שלום הלב, דהיינו, הביטחון שכך שאנחנו נאהבים על ידי אלוהים. " וּבָאָרֶץ שָׁלוֹם עַל בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר אוֹתָם רָצָה", בתרגום מילולי: ובארץ שלום עלי בני אדם שבהם הִתְרַצָּה (eudokia ביוונית)" (לוקס ב:14). הוולגטה מתרגמת מונח זה כ"רצון טוב" (bonae voluntatis), וכוונתה היא רצונם הטוב של בני האדם או אנשי הרצון הטוב. אולם, זהו תרגום שגוי והכל מכירים בו ככזה, גם אם מתוך כבוד למסורת [בחלק מהתרגומים למיסה] ממשיכים לומר "ושלום עלי אדמות, לאנשי הרצון הטוב". התגליות בקומראן איששו טענה זו וסיפקו הוכחה ניצחת. חברי הכת נקראו "אנשי חסד" או "בני חסד", כמו גם בני האור, נבחרי העדה. מכאן שמדובר באנשים שהם מושאי החסד האלוהי.

אצל האיסיים של קומראן, "האישור האלוהי" מפלה, הוא מיועד רק לבחירי הכת. בבשורה, "וּבָאָרֶץ שָׁלוֹם עַל בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר אוֹתָם רָצָה", החסד האלוהי מיועד לכל בני האדם, ללא יוצא מן הכלל. ממש כמו שכשמישהו אומר "אדם ילוד אישה" כוונתו היא אינה שישנם בני אדם שנולדים מנשים ויש כאלו שלא, אלא הדבר נאמר כדי לאפיין את כל בני האדם באמצעות הדרך שבה באו לעולם. אם השלום היה מיועד לאנשים על פי ה"רצון הטוב" שלהן, אזי הוא היה מוגבל למעטי מעט, לאלו שמגיע להם; אך הוא ניתן על פי טוב רצונו של אלוהים, בחסד - הוא ניתן לכל.

הלטינים נהגו לומר - Assueta vilescunt; דבר שחוזרים עליו מאבד מערכו, ולרוע המזל הדבר מתרחש גם עם דברי האלוהים. עלינו לדאוג שהדבר לא קורה גם בחג המולד. דברי האל הם כמו חוטי חשמל. אם עובר בהם זרם, מי שנוגע מתחשמל; אם אין בהם כל זרם, או אם אנו לובשים כפפות מבודדות, ניתן לעשות בהם ככל שעולה על רוחך, הם לא מחשמלים. הכוח והאור של רוח הקודש פועלים תמיד, אך שומה לעינו לקבלם, באמונה, כמיהה ותפילה. איזו עוצמה, איזו חדשנות מבשרות מילים אלה: "בָּאָרֶץ שָׁלוֹם עַל בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר אוֹתָם רָצָה", בשעה שהן נאמרות בפעם הראשונה! עלינו לשמוע הכול באוזן חדשה, ממש כמו הרועים כשהם שמעו בפעם הראשונה והלכו ללא היסוס בדרך.

פאולוס הקדוש מצביע על שיטה להתגבר על כל החרדות שלנו ולגלות מחדש את שלום הלב בכל פעם, דרך הביטחון בכך שאלוהים אוהב אותנו. הוא כותב: "אִם כֵּן מַה נֹּאמַר עַל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? אִם אֱלֹהִים אִתָּנוּ, מִי יַעֲמֹד נֶגְדֵּנוּ? [...] מִי יַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ? הַאִם צָרָה אוֹ מְצוּקָה, רְדִיפוֹת אוֹ רָעָב, הַאִם עֵירֹם אוֹ סַכָּנָה אוֹ חֶרֶב? [...] בְּרַם בְּכָל אֵלֶּה, בְּעֶזְרַת הָאוֹהֵב אוֹתָנוּ, אֲנַחְנוּ יוֹתֵר מִמְּנַצְּחִים" (רומים ח:37-31).

רדיפות, סכנות, חרב: זוהי לא רשימה בדויה ומופשטת; אלו הן, למעשה, סיבות לייסורים שהוא עצמו חווה במהלך חייו. הוא מתאר אותם בפרוטרוט באיגרת השנייה אל הקורינתים (ראה: 2 קורינתיים יא:23 והלאה). השליח מביט בהן עתה בעיני רוחו ורואה שאף לא אחת מהן חזקה מספיק כדי להצליח להיאבק במחשבה על אהבת האלוהים. מבלי לומר זאת במפורש, השליח מזמין אותנו לעשות את אותו הדבר: להביט בחיינו, כפי שהם נראים לנו, ולהאיר על הפחדים וגורמי העצבות שמקננים בפנים ומונעים מאתנו לקבל את עצמנו בשלום: אותו פגם גופני או מוסרי מורכב, אותו כישלון, זיכרון כאוב. לחשוף הכול לאור של המחשבה שאלוהים אוהב אותנו ולהגיע, יחד עם השליח, למסקנה שבכל אלה, אני יכול להיות יותר ממנצח בעזרת זה שאוהב אותי.

מחייו האישיים, השליח עובר מיד לאחר מכן לדון בעולם הסובב אותו. הוא כותב: "וַאֲנִי בָּטוּחַ כִּי לֹא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שַׁלִּיטִים, לֹא דְּבָרִים שֶׁבַּהוֶֹה וְלֹא דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לָבוֹא, לֹא כֹּחוֹת, לֹא גְּבָהִים וְלֹא מַעֲמַקִּים וְלֹא שׁוּם יְצוּר אַחֵר לֹא יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ" (רומים ח:39-38).

הוא הביט סביב בעולמו, בכוחות שעושים אותו למאיים: המוות עם סודותיו, חיי ההווה עם פיתוייהם, כוחות העדן או התופת שהנחילו יראה עצומה בלבבות האדם בעת העתיקה. כאן אנחנו מוזמנים לעשות את אותו הדבר: להביט, לאור אהבת האלוהים, בעולם שסובב אותנו ושגורם לנו לפחד. מה שפאולוס מכנה "גבהים" ו"מעמקים" בשבילנו הרי הם גדולים עד אינסוף וקטנים עד אינסוף, היקום והאטום. הכול מוכן להרוס אותנו; האדם חלש ובודד ביקום שגדול ממנו ברבבות מונים והוא נעשה מאיים אף יותר בעקבות כל הגילויים המדעיים; שלא לדבר על מלחמות, מחלות חשוכות מרפא, הטרור בימינו ... אולם, דבר מכל אלה אינו יכול להפריד אותנו מאהבת האלוהים. אלוהים ברא את היקום והוא שולט בו ביד רמה! אלוהים ישנו, וזה מספיק!

תרזה הקדושה מאבילה השאירה לנו סוג של צוואה ויהיה זה לעזר אם נחזור עליה כשאנו חפצים למצוא מחדש את שלום הלב: "דבר אינו יטריד אותך, דבר לא יפחיד אותך; הכול חולף, אלוהים לא משתנה; הסבלנות משיגה את הכול; מי שיש לו את אלוהים, אינו חסר דבר. אלוהים לבדו מספיק".

אב קדוש, אבות מכובדים, אחים ואחיות, יהי רצון שלידת האדון תהיה עבורנו, כפי שאמר ליאון הקדש, "לידת השלום"! בכל שלוש ממדי השלום: בין השמים לארץ, בין בני האדם, ובלבבנו.