האב קנטלמסה: דרשה שנייה לזמן הצפייה

אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְּנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאוּ – שלום כחובה

לאחר שבדרשה הראשונה הרהרנו בשלום כמתנת האלוהים, עתה אנו מהרהרים בשלום כחובה וכמחויבות שלמענה יש לפעול. אנו נקראים לפעול על פי הדוגמא שהציב המשיח, להפוך לצינורות דרכם שלום האלוהים יכול להגיע לאחינו. זוהי החובה עליה מצביע ישוע באמרו לתלמידיו: "אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְּנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאוּ" (מתי ה:9). המונח [ביוונית המקורית] eirenopoioi משמעותו היא לא "השלווים" (שכן הדבר שייך לברכת ה"אשרי" שנוגעת לענווים, ללא אלימים), אלא דווקא "רודפי שלום", אלו שעומלים למען השלום, המנסים לפייס בין אויבים ומוכנים לפסוע את הצעד הראשון בדרך לכינון מחדש של השלום לאחר המריבה. ואכן הדבר מאושר בדברים מהאיגרת של יעקב ג:18: "וּלְעוֹשֵׂי שָׁלוֹם פְּרִי הַצֶּדֶק נִזְרָע בְּשָׁלוֹם".

1. השלום של ישוע וזה של אוגוסטוס קיסר

לא זו בלבד שישוע קרא לנו להיות רודפי שלום, אלא אף לימדנו, בדיבור ובמעש, כיצד להיעשות רודפי שלום. הוא אומר לתלמידיו: "שָׁלוֹם אֲנִי מַשְׁאִיר לָכֶם, אֶת שְׁלוֹמִי אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם" (יוחנן יד:27). באותה השעה ממש, אדם דגול אחר הצהיר על שלום עלי אדמות. באסיה הקטנה התגלה עותק של "תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס" שנכתב על ידי אוגוסטוס קיסר בעצמו. בין המפעולת העצומים שהשיג, הקיסר הרומי מציין גם את כינון שלומה של רומא ברחבי העולם, שלום שמתואר ככזה ש"הושג בניצחונות" (parta victoriis pax).

ישוע מגלה לנו שישנה דרך אחרת לכינונו של שלום. גם זהו "שלום, פרי הניצחונות", אך ניצחונות על עצמך, לא על הזולת; ניצחונות רוחניים ולא צבאיים. על הצלב, כותב פאולוס הקדוש, ישוע המית בעצמו את האיבה (ראה: אפסיים ב:16); הוא המית את האיבה, לא את האויב, הוא הרסה בקרבו, לא באחרים.

הדרך לשלום שמוצעת בבשורה תקפה ושרירה לא רק בממלכת האמונה, יש ביכולתה לסייע גם בממד הפוליטי. כיום אנו רואים שהדרך היחידה להשגת השלום היא הרס האיבה, לא האויב. אויבים משמידים בנשק, איבה בדיאלוג. קראתי שבעבר מישהו גער באברהם לינקולן שהוא מנומס מידי ליריבים פוליטיים והזכיר לו שכנשיא, חובתו היא דווקא להרוס אותם. הוא ענה: "האין אני, אפוא, הורס את אויביי כשאני עושה אותם לידידיי?"

זהו מצבו של העולם, שדורש בדחיפות שדרכו של אוגוטוס תוחלף בזו של המשיח. מה יש במעבי סכסוכים שנראים כבלתי פתירים אם לא רצון ואולי אף תקווה כמוסה לזכות להגיע ליום חורבנו של האויב? לרוע המזל, מה שטרטוליאנוס אמר על הנוצרים הנרדפים הראשונים תקף גם לאויבים: Semen est sanguis christianorum: דם הנוצרים הוא זרעם של נוצרים נוספים. דם האויבים הוא גם זרעם של אויבים אחרים; במקום להשמידם, הדבר מרבה אותם.

בשעה שהתייחס למזרח התיכון, בביקורו בתורכיה, האפיפיור פרנציסקוס אמר: "אין אנו יכולים להרשות לעצמנו את הימשכות הסכסוכים כאילו שינוי לטובה הוא בלתי אפשרי! בעזרת האלוהים, אנחנו יכולים וחייבים לחדש את האומץ לשלום!" דרך להיות רודפי שלום – לעתים זו הדרך היחידה שנשארת לנו – היא להתפלל לשלום. כשבלתי אפשרי לפעול על סיבות משניות [התרחשויות בעולם הזה], תמיד יש באפשרותנו ל"לפעול על הסיבה הראשונית" [אלוהים]. הכנסייה אינה מתעייפת מלעשות כן יום ביומו בטקס המיסה, עם אותה קריאה שבורת לב: "אדון, תן לנו שלום בימינו", da pacem Domine in diebus nostris.

מעבר לשלום הפוליטי, ביכולתה של הבשורה לתרום לשלום חברתי. לעתים תכופות חוזרת ונשמעת אמרתו של הנביא ישעיה: "מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה [הוא] שָׁלוֹם" (ישעיה לב:17).בהקשר זה, [האיגרת] שמחת הבשורה, מצביעה על הנגע ומגנה, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, את מה שכיום הוא העוול הגדול ביותר שמונע את השלום. כך נאמר:

"אין להבין את השלום בחברה אך ורק כמחסור באלימות שנובע משלטונו של חלק אחד בחברה על השאר. כמו כן, השלום האמתי אינו פועל כאמתלה לצידוק מבנים חברתיים שמשתיקים או מפייסים את העניים, כך שהעמידים יותר יוכלו לתמוך בשלווה יתרה באורח חייהם בעוד על אחרים לשרוד בכל דרך בה הם יכולים. דרישות הקשורות לחלוקת משאבים, דאגה לעניים וזכויות אדם אינן יכולות להיזרק הצידה בטענה ליצירת קונצנזוס "על הנייר" בלבד או לשם שלום חולף עבור מיעוט בחברה. כבוד האדם וטובת הכלל ממוקמים גבוה יותר מנוחיותם של אלה שמסרבים להיפרד מזכויות היתר שלהם. כשערכים אלה מאוימים, על קול נבואי להישמע" (שמחת הבשורה [Evagelii Gaudium], 218).

2. שלום בין דתות

מאמץ חדש, קשה ובהול נפתח עתה בפני רודפי השלום: לקדם שלום בין דתות. בפגישתו בשיקגו בשנת 1993, פרלמנט הדתות העולמי הוציא הכרזה זו: "אין שלום בין עמים בלי שלום בין דתות ואין שלום בין דתות ללא דיאלוג בין דתות".

העניין הבסיסי שמאפשר לנו לקיים דיאלוג נאמן בין דתות הוא ש"לכולנו יש לאלוהים אחד". בשנת 1076, האפיפיור הקדוש גרגוריוס השביעי כתב למלך מוסלמי בצפון אפריקה: "אנו מאמינים באלוהים אחד ומצהירים עליו, גם אם בדרכים שונות; אנו משבחים ומהללים אותו יום ביומו כבורא העידנים ושליט תבל". זוהי האמת שבה פותח פאולוס הקדוש את דבריו לאנשים האראופגוס של אתונה: "בּוֹ אֲנַחְנוּ חַיִּים וּמִתְנוֹעֲעִים וְקַיָּמִים" (מעשי השליחים יז:28).

מבחינה סובייקטיבית, יש לנו דעות שונות בנוגע לאלוהים. עבורנו, הנוצרים, אלוהים הוא "אבי אדוננו ישוע המשיח", שלא נודע בצורה מלאה אלא "דרכו"; אך מבחינה אובייקטיבית, אנו יודעים היטב שאלוהים הוא אחד ואין אפשרות אחרת. לכל עם ולשון יש שם ותיאוריה על השמש, לחלק יותר מדויקת ולחלק פחות, אך ישנה שמש אחת בלבד!

הבסיס התאולוגי של הדיאלוג הוא, כמו כן, אמונתנו ברוח הקודש. רוח של גאולה ורוח של חסד, היא קשר השלום שבין הנטבלים בעדות הנוצריות השונות; אך כרוח הבריאה, או הרוח הבוראת, היא קשר השלום בין מאמיני כל הדתות ולמעשה בין כל אנשי ונשות הרצון הטוב. "כל אמת, יהיה אומרה אשר יהיה – כתב תומס אקווינס -, מגיעה מרוח הקודש". כפי שרוח בוראת זו הנחתה את נביאי הברית הישנה למשיח (ראה: 1 פטרוס א:11), כך אנו הנוצרים מאמינים שבדרך שידועה לאלוהים לבדו, היא מנחה למשיח ולרז הפסחא אנשים שחיים מחוץ לכנסייה (ראה: שמחה ותקווה [Gaudium et Spes], 22).

בשיח על שלום בין דתות, ראוי להקדיש חלק גדול לשלום שבין ישראל לכנסייה. גם ב[איגרת] שמחת הבשורה, האפיפיור העניק תשומת לב מיוחד לדו-שיח זה והוא מסמכו במילים אלו: "אמנם נכון שמספר אמונות נוצריות אינן מקובלות ביהדות ושהכנסייה אינה יכולה להימנע מלהצהיר על ישוע כעל אדון ומושיע, אך קיימת, כמו כן, השלמה הדדית עשירה המאפשרת לנו לקרוא את הטקסטים של הכתובים העבריים ולעזור זה לזה לדלות את עושר דבר האלוהים. כמו כן, אנחנו יכולים לחלוק עקרונות מוסריים רבים ודאגה משותפת לצדק ולהתפתחותם של עמים" (שמחת הבשורה, 249).

בשביל פאולוס, השלום הראשון שהמשיח כונן על הצלב היה בין יהודים לאומות העולם. באיגרת הראשונה אל האפסיים הוא כותב:

"הֵן הוּא שְׁלוֹמֵנוּ;
הוּא עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד
וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה.
הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים,
כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם
וּכְדֵי שֶׁבְּגוּף אֶחָד יְרַצֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם לֵאלֹהִים עַל־יְדֵי הַצְּלָב,
בַּהֲמִיתוֹ בּוֹ אֶת הָאֵיבָה." (אפסיים ב:16-14).

במסורת הנוצרית, הטקסט הזה אפשר שני ייצוגים ציוריים מנוגדים. בראשון נראות שתי נשים, פני שתיהן אל הצלב. זהו המקרה בצלב של סאן דמיאנו באסיזי. בניגוד להסבר הנפוץ, שתי הנשים בצדדים אינן מלאכים (אין להן כנפיים והן דמויות נשיות). למעשה, על פי התפיסה המקורית ביותר של האיגרת אל האפסיים, אישה אחת מייצגת את בית הכנסת והשנייה את הכנסייה, מאוחדות ולא נפרדות בצלב המשיח. כדי להשתכנע, מספיק להשוות איקונה זו עם אחת מאוחרת יותר מאסכולת דיוניסיוס [הרוסית] מהמאה החמש עשרה, בה, שוב, שתי נשים נראות [משני צדי הצלב], אלא שאחת, הכנסייה, מובלת בידי מלאך אל עבר הצלב והשנייה, בידי מלאך, מגורשת ממנו. התיאור הראשון מייצג את הכוונה האידיאלית והאלוהית כפי שניסחה פאולוס הקדוש; השנייה מייצגת, לרוע המזל, את השתלשלות האירועים בפועל, במציאות של ההיסטוריה. פעם הראיתי לחבר שלי, רב יהודי, את שתי האיקונות. הוא היה די המום ואמר: "אולי תולדות היחסים שלנו היו אחרים אם החזון הראשון היה גובר על השני". נאמנות להיסטוריה מחייבת אותנו לומר שאם הדבר לא היה כך, הרי שלפחות בהתחלה, הדבר לא היה תלוי אך ורק בנוצרים.

עלינו לשמוח ולהודות לאלוהים שהיום, לפחות ברוח, כולנו תומכים בחזון של הצלב של סאן דמיאנו ולא בזה הנגדי. אנו רוצים שצלב המשיח יעזור לקרב את היהודים והנוצרים זה לזה שוב, לא ליצור יריבות ביניהם; אנחנו אף רוצים שהוקרת הצלב ביום שישי הטוב תטפח ולא תפריע בדיאלוג מלא-אחווה זה.

3. לחשוב גלובאלית, לפעול בצורה מקומית

אמרה די אופנתית היום אומרת: "חשוב גלובאלית, פעל בצורה מקומית". הדבר נכון בייחוד עבור השלום. שומה עלינו לחושב על שלום גלובאלי, אך לפעול למען השלום בתורה מקומית. השלום לא נעשה בצורה בה מלחמה נעשית. יש צורך בהכנות רבות כדי להתחיל מלחמה: ליצור צבאות גדולים, לתכנן אסטרטגיות, לכרות בריתות ואז לנוע לקראת מתקפה. אוי למי שרוצה להתחיל ראשון, לבדו ובמספרים קטנים; הוא מסתכן במפלה בטוחה.

השלום מכונן בדיוק בדרך ההפוכה: הוא מתחיל מיד, ראשית רק עם אדם אחד, בלחיצת יד פשוטה. בפגישה שהתרחשה לא מזמן, האפיפיור פרנציסקוס אמר ששלום נעשה "בעבודת יד". ממש כמו שרבבות של טיפות מים עכורים מעולם לא יצטברו לידי ים זך ונקי, כך רבבות גברים ונשים ללא שלום בקרבם מעולם לא ירכיבו אנושות שחיה בשלום.

אנו, שהתכנסנו פה, עלינו גם לעשות דבר מה כדי להיות ראויים לדבר עם השלום. ישוע, כותב השליח, "בָּא וּבִשֵֹר שָׁלוֹם, לָכֶם הָרְחוֹקִים וְגַם לַקְּרוֹבִים" (אפסיים ב:17). שלום עם הקרובים לעתים קשה עשרות מונים משלום עם הרחוקים. הכיצד יכולים אנו, הנוצרים, לומר שאנו מקדמי שלום אם אנו מתקוטטים בינינו לבין עצמו? עכשיו אני לא מדבר על המחלוקות שבין קתולים, אורתודוקסים, פרוטסטנטים ופנטקולסטלים, דהיינו, בין זרמים שונים בנצרות. אני מתייחס למחלוקות שלעתים קרובות מתקיימות בין אלה ששייכים לכנסייה הקתולית שלנו, בשל מסורות, נטיות או נוסחי תפילה שונים.

הבה ניזכר בדברי השליח אל הקורינתיים:

אַחַי, אֲנִי מַפְצִיר בָּכֶם בְּשֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם תְּמִימֵי דֵעִים בְּמוֹצָא פִּיכֶם וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ פִּלּוּגִים בֵּינֵיכֶם, אֶלָּא עִמְדוּ מְאֻחָדִים לְגַמְרֵי בְּאוֹתָהּ מַחֲשָׁבָה וּבְאוֹתָהּ דֵּעָה. אַחַי, נִמְסַר לִי מֵאֵת בְּנֵי מִשְׁפַּחַת כְּלוֹאָה שֶׁיֵּשׁ מְרִיבוֹת בֵּינֵיכֶם. אֲנִי מִתְכַּוֵּן לְכָךְ שֶׁכָּל אֶחָד מִכֶּם אוֹמֵר: "אֲנִי שַׁיָּךְ לְשָׁאוּל", אוֹ "אֲנִי לְאַפּוֹלוֹס", "אֲנִי שֶׁל כֵּיפָא", "וַאֲנִי שֶׁל הַמָּשִׁיחַ". וּבְכֵן, הַאִם הַמָּשִׁיחַ הִתְפַּלֵּג? הַאִם שָׁאוּל נִצְלַב בַּעַדְכֶם? (1 קורינתיים א:13-10).

הנושא של יום השלום העולמי אשתקד היה "אחווה, יסוד ודרך לשלום". אני מצטט את מילות הפתיחה של המסר: "אחווה היא תכונה אנושית מהותית, שכן אנחנו יצורים יחסיים. מודעות חייה ליחסיות שלנו מסייעת לנו להביט בזולת ולהתייחס אליו כאחות וכאח אמתיים; ללא אחווה לא ניתן לבנות חברה צודקת ושלום יציב ובר קיימא". הטקסט מצביע על המשפחה כעל המקום הראשון בו אנו בונים אחווה ולמדים כיצד לחיותה. ברם, המסר תקף גם למקומות אחרים בכנסייה: למסדרים דתיים, לקהילות מקומיות, למועצת הבישופים, לקוריה הרומית. "אַתֶּם אַחִים כֻּלְּכֶם" (מתי כג:8), ישוע אמר לנו, ואם הדברים הללו לא נכונים במעגל הקרוב ביותר של מנהלי הכנסייה, אז למי הם כן תקפים?

ספר מעשי השליחים מציג בפנינו דוגמא לקהילה אמתית החייה באחווה ללא רבב, "לֵב אֶחָד וְנֶפֶשׁ אַחַת" (מעשי השליחים ד:32). ברור שלא ניתן לממש זאת, אלא על בידי רוח הקודש. כך היה הדבר גם עם השליחים. לפני חג השבועות הם לא היו לב אחד ונפש אחת; הם חלקו איש על רעהו בשאלה מיהו הגדול ביותר ומיהו הראוי ביותר לשבת לימינו ולשמאלו של ישוע. ביאת רוח הקודש שינתה אותם לחלוטין; היא גרמה להם להפסיק להתמקד בעצמם ומיקדה על המשיח.

האבות הקדומים והטקסטים הליטורגיים הבינו את כוונתו של לוקס [מחבר ספר מעשי השליחים] בסיפור חג השבועות - להשוות בין מה שארע בחג השבועות למה שקרה בבבל. אולם, לא תמיד מבינים את המסר שמועבר בפרשנות זו. מדוע בבבל לכולם היו שפה אחת ודברים אחדים ואז, בשלב מסוים, אף אחד לא יכול היה להבין את זולתו, בעוד שבחג השבועות, למרות שכולם דיברו שפות שונות (פרתים, עילמים, כרתיים, ערבים וכו') הם הבינו את השליחים?

לפני כן יש צורך בהברה מסוימת: בוני מגדל בבל לא היו אתאיסטים שרצו לאתגר את השמים, אלא דתיים אדוקים שרצו לבנות את אחד המקדשים הללו, הבנוי מעלות של מדרגות זו על גבי זו, ונקראו "זיקוראת" ושחורבותיהם עדיין נמצאות במסופוטמיה. הדבר מקרב אותם אלינו יותר משאנו חושבים. היכן, אפוא, הוא חטאם הגדול? הם החלו לעבוד ואמרו זה לזה "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה [...] הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (בראשית יא:4-3).

הם רצו לבנות מקדש לאלוהות, אך לא כדי לפאר את האלוהות, אלא כדי להאדיר את שמם ולפאר את עצמם, לא למען שם האלוהים. אלוהים נעשה לכלי, היה עליו לשרת את כבודם. בחג השבועות גם השליחים החלו לבנות עיר ומגדל וראשו בשמיים – עיר האלוהים, שהיא הכנסייה, אבל לא כדי לעשות שם לעצמם, אלא עבור אלוהים: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אוֹתָם מְסַפְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹתֵינוּ אֶת גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹהִים!" (מעשי השליחים ב:11).

הם נטמעו לחלוטין בכמיהה להלל את אלוהים; הם שכחו את עצמם ואת הצורך לעשות לעצמם שם. ממקום זה אוגוסטינוס הקדוש לקח את הרעיון לספרו הנהדר "עיר האלוהים". לדבריו, ישנן שתי ערים בעולם: עיר השטן, שנקראת בבל, ועיר האלוהים, ששמה ירושלים. הראשונה בנויה על אהבת העצמי ושנאת האלוהים והאחרת על אהבת האלוהים וקורבן עצמי. שתי הערים הללו הן אתרי בנייה הפתוחים עד לקץ הימים ועל כל אחד לבחור למי מהם הוא מקדיש את חייו.

כל יוזמה, גם הרוחנית ביותר, כמו הפצתה מחדש של הבשורה לצורך העניין, יכולה להיות בבל או חג השבועות (כך גם ההרהור שאני מעביר כעת). זוהי בבל אם כולם רוצים לעשות שם לעצמם; זהו חג השבועות אם למרות הדחף הטבעי להצליח ולקבל את אישורם של אחרים, האדם מתקן שוב ושוב את נטיותיו, שם את אלוהים ואת טובת הכנסייה מעל לתשוקותיו האישיות. לפעמים עוזר לחזור על המילים שישוע אמר יום אחד בפני אויביו: "אֲנִי אֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ אֶת כְּבוֹדִי" (יוחנן ח:50).

רוח הקודש אינה מוחקת שוני; היא אינה מוחקת הבדלים. אנו רואים זאת במה שארע מיד לאחר חג השבועות. ראשית אנו רואים שהתעורר פולמוס סביב היחס הראוי לאלמנות ולאחריו קמה מחלוקת רצינית אף יותר: תחת אילו תנאים ניתן לקבל עובדי אלילים לכנסייה. אולם, למרות זאת, לא מתואר שפלגים או זרמים התארגנו וקמו. כולם מביעים את דעותיהם בכבוד ובחירות; פאולוס הולך לירושלים כדי להיוועץ בכיפא ובמקרה אחר, הוא לא חושש להצביע על חוסר עקביות בדעותיו של זה (ראה: גלטיים ב:14). הדבר מאפשר לפתוח את ההכרזה בפני הכנסייה בסוף הדיון בירושלים: "נִרְאֶה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְלָנוּ [...]" (מעשי השליחים טו:28).

באסיפה זו ישנה דוגמה ומופת שעל כל אסיפה כנסייתית לשאוף אליו. עם זאת ישנו שוני שכן מדובר במצב עוברי בו התפקידים השונים בכנסייה טרם הוגדרו בצורה ברורה והעליונות שניתנה לכיפא לא הוכרה במלואה (לא היה לך זמן ולא היה צורך), שכן עליו ועל יורשיו האחריות לשלב את הכול ולומר את המילה האחרונה.

התייחסתי לקוריה. איזו ברכה נפלאה לכנסייה אם היא תהייה מופת לאחווה. המצב כבר כזה, הרבה יותר ממה שהעולם והתקשורת מספרים לנו, אבל היא יכולה להיעשות כזו אף יותר. ראינו במו עינינו שחילוקי דעות לא חייבים להיות מכשול שאין להתגבר עליו. בעזרת רוח הקדוש, מספיק להתמקד כול יום מחדש ברצונותיו של ישוע ובטובת הכנסייה ולא בניצחונן של דעות אישיות. באיגרתו "מהכס של כיפא" [Ad Petri Cathedram] משנת 1959, הקדוש יוחנן העשרים ושלושה עשה שימוש בביטוי ידוע, שמקורו לוט בערפל אך הוא נצחי בתקפו: “In necessariis unitas, in dubiis libertas, in omnibus vero caritas", במה שנחוץ אחדות, במה שמוטל בספק חירות ובכל אהבת אמת.

כֵן אִם יֵשׁ אֵיזֶה עִדּוּד בַּמָּשִׁיחַ, אִם אֵיזוֹ נֶחָמָה שֶׁל אַהֲבָה, אִם אֵיזוֹ שֻׁתָּפוּת שֶׁל רוּחַ, אִם אֵילוּ רַחֲמִים וְחֶמְלָה - אֲזַי מַלְּאוּ נָא אֶת שִׂמְחָתִי בָּזֶה שֶׁתִּהְיוּ תְּמִימֵי דֵעִים, חֲדוּרֵי אַהֲבָה אַחַת, בַּעֲלֵי כַּוָּנָה אַחַת וּמַחֲשָׁבָה אַחַת וְאַל תַּעֲשׂוּ דָּבָר מִתּוֹךְ תַּחֲרוּת, אַף לֹא מִתּוֹךְ כְּבוֹד שָׁוְא, אֶלָּא בִּנְמִיכוּת רוּחַ יַחְשֹׁב אִישׁ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לְנִכְבָּד מִמֶּנּוּ. כָּל אֶחָד אַל יִדְאַג רַק לְעִנְיָנָיו, אֶלָּא גַּם לְעִנְיָנָיו שֶׁל זוּלָתוֹ. (פיליפים ב:4-1).

במילים אלו פונה פאולוס למאמינים בפיליפי, אך בטוחני שהן מבטאות כמו כן את רצונו של האב הקדוש כלפי מי שעובד אתו ועבור כולנו: "לָכֵן נַחְתֹּר נָא אֶל דְּבָרִים שֶׁמְּבִיאִים לִידֵי שָׁלוֹם, וְאֶל דְּבָרִים שֶׁבְּאֶמְצָעוּתָם יִבְנֶה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ" (רומים יד:19).

אנו נסיים בתפילה לאחדות שהליטורגיה גורמת לנו לומר בכל מיסה:

ישוע המשיח אדוננו, אמרת לשליחך
"שלום אני נותן לכם, את שלומי אני משאיר לכם"
אל תביט בחטאינו כי אם באומת כנסייתך
ותיאות לתת לה כרצונך את השלום ואת האחדות
אתה החי ומולך לעולמי עולמים.
אמן.