דרשת האב קנטלמסה ליום א הרשאון של זמן הצפייה


האב רניירו רנטלמסה הוא דרשן הבית האפיפיורי וכמנהיגו דרש בפני האפיפיור ואנשי הוותיקן ביום א הראשון של הצפייה 2014 (על פי המנהג הלטיני). אנו מביאים את דבריו בעברית הודות דימה אשר תרגמם.

לצפייה בווידיאו קליפ כאן

"אֶת שְׁלוֹמִי אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם" (יוחנן יד:27)

השלום כמתת האלוהים במשיח ישוע

יש לנו שלום עם אלוהים!

אם ניתן היה לשמוע את הזעקה הרועמת ביותר בליבם של רבבות אנשים, היינו שומעים, בכל לשונות תבל, מילה אחת ויחידה: שלום! העכשוויות הכאובה של הנושא, מאוחדת עם הצורך להעניק למילה שלום את עושרה ועומק משמעותה המקראיים, גרמו לי להקדיש את ההרהורים בתקופת הציפייה של השנה לנושא זה. הדבר יסייע בידנו לשמוע מחדש את הצהרת חג המולד: "שלום עלי אדמות, לבני אדם שבהם רצה", וכך גם להתחיל לחיות בכנסייה עצמה את המסר שהיא מפנה בכל שנה לעולם כולו ביום השלום העולמי.

אנו מתחילים בהאזנה להצהרה הבסיסית על השלום. אלו הם דבריו של פאולוס השליח באיגרת אל הרומים: "עַל כֵּן לְאַחַר שֵׁהֻצְדַּקְנוּ עַל־סְמַךְ אֱמוּנָה יֵשׁ לָנוּ שָׁלוֹם עִם אֱלֹהִים הוֹדוֹת לַאֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. דַּרְכּוֹ יֵשׁ לָנוּ גַּם גִּישָׁה, בְּאֶמְצָעוּת אֱמוּנָה, לַחֶסֶד הַזֶּה שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים בּוֹ, וְאָנוּ מִתְהַלְּלִים בַּתִּקְוָה אֶל כְּבוֹד אֱלֹהִים" (אל הרומים ה:2-1).

אני עדיין זוכר את שקרה ביום בו מלחמת העולם השנייה נגמרה באיטליה. הקריאה "הפסקת אש! שלום!" התפשטה מן העיר אל הפרברים, מבית לבית. היה זה סופו של חלום בלהות – לא עוד טרור, לא עוד הפצצות, לא עוד רעב. היה נדמה שהחיים עצמו חזרו למסלולם בשנית. על דברי השליח לעורר משהו מעין זה בלב הקוראים: "יֵשׁ לָנוּ שָׁלוֹם עִם אֱלֹהִים", נעשה שלום! עידן חדש החל ביחסי האדם עם אלוהיו! זמנם תואר כ-"עידן החרדה". לבני אותה התקופה הייתה תחושה (לא בלתי מבוססת) של גינוי שהכבידה עליהם. פאולוס מתאר את זה כ"זַעַם אֱלֹהִים נִגְלֶה מִן הַשָּׁמַיִם עַל כָּל עַוְלָתָם" (רומים א:18), ולכן הופיעו טקסים אזוטריים ופולחני כפרה שנמצאו בשפע בחברה האלילית באותה תקופה.

כשאנו מדברים על שלום, אנו כמעט תמיד חושבים על שלום אופקי: בין עמים, בין גזעים, בין מעמדות, דתות. דבר האלוהים מלמד אותנו שהשלום החיוני מכל הוא שלום אנכי, בין השמים לארץ, בין אלוהים לאנושות. בו תלויות כל צורות השלום השונות. אנו רואים זאת בסיפור הבריאה עצמו. כל עוד אדם וחווה היו בשלום עם אלוהים, היה שלום בתוך כל אחד מהם, בין בשר ורוח (הם היו ערומים אך לא התבוששו); היה שלום בין הגבר לאשה (בשר מבשרי), בין האדם לשאר הבריאה. ברגע שבו הם מרדו באלוהים, הכול נעשה למאבק: הבשר ברוח (הם הבחינו בערוותם הגלויה), גבר כנגד אישה ("האישה פיתתה אותי"), טבע נגד אדם (קוצים ודרדרים), אח נגד אח, קין נגד הבל.

זוהי הסיבה שהחלטתי להקדיש את ההרהור הראשון לשלום כמתת האלוהים במשיח ישוע. בהרהור השני אנחנו נדון בשלום כמטרה שלשמה יש לעבוד ובשלישי על השלום כפרי רוח הקודש, דהיינו על שלומה הפנימי של הנשמה.

שלום האלוהים הובטח וניתן

הצהרתו של פאולוס, כפי שזה עתה שמענו, מניחה שקרה משהו ששינה את גורל האנושות. אם עתה יש לנו שלום עם האלוהים, משמעות הדבר היא שלפני כן לא היה לנו; אם "אֵין עַכְשָׁיו שׁוּם הַרְשָׁעָה" (רומים ח:1), משמעות הדבר היא שהייתה הרשעה לפני כן. הבה נתבונן במה שהיה לגורם כה מכריע ביחסי האדם עם אלוהים.

בפני מרי האדם – החטא הקדמון – אלוהים לא זנח את האדם לרוע גזר דינו, אלא הגה תכנית חדשה לפייסו אליו. דוגמה יומיומית אך מאלפת כדי להבין זאת היא מערכות הכוונה אוטומטיות ברכבים. אם בשלב כלשהו הנהג לא עוקב אחר הדרך המוצעת לו, אם הוא פונה, לצורך העניין, ימינה במקום שמאלה, תוך שניות מספר מערכת ההכוונה תציע לו מסלול חדש, מהמקום בו הוא נמצא עתה עד ליעד המבוקש. כך עשה האלוהים עם האדם כשהחליט, לאחר החטא, לרקום תכנית לגאולתו.

ההכנה הארוכה החלה בבריתות המקראיות. הם היו סוגים שונים של שלום. ראשית עם אנשים פרטיים: נח, אברהם ויעקב. לאחר מכן דרך משה עם ישראל כולו שהפך לעם הברית. בריתות אלו, בניגוד לבריתות אנושיות, היו תמיד בריתות של שלום, הן לעולם לא נועדו למלחמה באויב.

אולם, אלוהים הוא אלוהי האנושות כולה: "אוֹ שֶׁמָּא הוּא אֱלֹהֵי הַיְּהוּדִים בִּלְבַד? הַאֵין הוּא גַּם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם?" (רומים ג:29) מצהיר פאולוס. לכן, אותן בריתות עתיקות היו לכשעצמן זמניות, נועדו לכלול בבוא היום את האנושות כולה. למעשה, הנביאים החלו לדבר בבהירות גוברת על "ברית חדשה ונצחית", על "ברית שלום" (יחזקאל לז:26), שמציון וירושלים תצא אל העולם כולו (ראה: ישעיה ב:5-2).

אותו שלום כלל עולמי מוצג כחזרה לשלום של גן עדן, עם דימויים וסמלים שהמסורת היהודית מפרשת בצורה מילולית וזו הנוצרית בצורה רוחנית:

"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיה ב:4). "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן" (ישעיה יא:7-6).

הברית החדשה רואה את התגשמותן של כל הנבואות הללו בביאתו של ישוע. לידתו נגלת לרועים בהכרזה: "כָּבוֹד לֵאלֹהִים בַּמְּרוֹמִים, וּבָאָרֶץ שָׁלוֹם עַל בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר אוֹתָם רָצָה" (לוקס ב:14). ישוע עצמו מצהיר שהוא בא לעולם כדי להביא את שלום האלוהים: "שָׁלוֹם אֲנִי מַשְׁאִיר לָכֶם, אֶת שְׁלוֹמִי אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם" (יוחנן יד:27). בערב הפסחא, בחדר הסעודה האחרונה, מי יודע עם אילו תכנים אלוהיים המילה "שלום" נאמרה מפיו של הקם לתחייה! כמו הצהרת המולד מפי המלאכים, זוהי לא רק קבלת פנים או איחול, אלא משהו אמתי שמועבר. כל תוכן הגאולה אצור במילה זו.

הכנסייה השליחית לעולם אינה מתעייפת מלהצהיר את הגשמתן של כל הבטחות השלום של אלוהים שהתרחשה במשיח. בדברו על המשיח שיולד בבית לחם, הנביא מיכה חזר והצהיר: "וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם!" (מיכה ה:4), זה בדיוק מה שאיגרת אל האפסיים אומרת על המשיח: "הֵן הוּא שְׁלוֹמֵנוּ" (אפסיים ב:14). ליאון הקדוש אומר ש"לידת האדון היא לידת השלום".

השלום, פרי הצלב

אך עתה אנו שואלים את עצמנו שאלה מדויקת יותר. האם רק בעצם ביאתו ארצה המשיח כונן מחדש את השלום בין השמים והארץ? האם לידת המשיח היא "לידת השלום", או שמא זהו דווקא, מעל הכול, מותו? התשובה נמצאת בדבריו של פאולוס, עמם התחלנו: "עַל כֵּן לְאַחַר שֵׁהֻצְדַּקְנוּ עַל־סְמַךְ אֱמוּנָה יֵשׁ לָנוּ שָׁלוֹם עִם אֱלֹהִים הוֹדוֹת לַאֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיח" (רומים ה:1). השלום מגיע מהצדקה באמונה והצדקה באה דרך קורבן המשיח על הצלב! (ראה: רומים ג:26-21).

לא זו אף זו, השלום הוא תוכן ההצדקה. מהותה אינה רק מחילת החטאים (או, אליבא דלותר, בכך שלא זוקפים אותם לחובתנו), דהיינו במשהו שלילי, בלקיחת דבר מה שהתקיים; היא מורכבת בראש ובראשונה מיסוד חיובי, מהוספת דבר מה שלא היה קיים: רוח הקודש ועמה חסד ושלום.

דבר אחד ברור כאור השמש: לא ניתן להבין את השינוי השורשי ביחסים עם אלוהים אם לא מבינים את שהתרחש במותו של ישוע. המזרח והמערב תמימי דעים בתיאור מצבה של האנושות לפני המשיח ומחוצה לו. מצד אחד, היו אנשים שבחטאיהם היו חייבים בפני האלוהים ונאלצו להיאבק בשטן שהפכם לעבדים – הם לא יכלו לעשות דבר, החוב היה אינסופי והם היו אסיריו של השטן, ממנו היה עליהם להשתחרר. מצד שני, היה אלוהים שיכול היה למחול לחטאיהם ולהביס את השטן, אך הוא יכול היה שלא לעשות זאת, הוא לא חויב לעשות זאת, הוא לא היה חייב דבר לאיש. מישהו היה חייב לאחד בעצמו את זה שעליו להילחם ואת זה שיכול היה לנצח, וזה מה שקרה עם המשיח, אל ואדם. כך ניקולס קבאסילס, בין היוונים, ואנסלם הקדוש מאאוסטה, בין הלטינים, הביעו את עצמם במונחים די דומים.

מותו של ישוע על הצלב הוא הרגע בו הגואל פועל את מפעל הגאולה, משמיד את החטא ומנצח את השטן. בתור אדם, מה שהוא נושא על שכמו שייך לנו: "אֲבָל מִמֶּנּוּ קַיָּמִים אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר הָיָה לָנוּ לְחָכְמָה מֵאֵת אֱלֹהִים, לִצְדָקָה, לִקְדֻשָּׁה וְלִפְדוּת" (הראשונה אל הקורינתיים א:30). מאידך, כאלוהים, מה שהוא נושא על שכמו בעל ערך אינסופי ויכול להושיע "אֶת הַבָּאִים דַּרְכּוֹ" (עברים ז:25).

לאחרונה החלו חושבים מחדש את משמעות קורבן המשיח. בשנת 1972, ההוגה הצרפתי רנה ז'יררד פרסם את הטענה לפיה "אלימות היא ליבה הנסתר ונשמתה של הקדושה". למעשה, בליבה ומרכזה של כל דת, אפילו היהודית, ישנו קורבן, פולחן כפרה, שתמיד טומן בחובו חורבן ומוות. לפני תאריך זה, בחג הפסחא בשנת 1959, הוא הצהיר על חזרתו בתשובה ושב לכנסייה. הדבר אפשר לו, בשעה שניתח את מנגנוני האלימות במחקריו המאוחרים, לא לעצור בה, אלא גם להציע דרך להימלט ממנה. לדעתו, ישוע חושף ומפרק את המנגנון שמקדש את האלימות, הופך את עצמו לשעיר לעזאזל של האנושות, הקורבן התמים של האלימות כולה. כפי שהאיגרת אל העברים אמרה זה מכבר, המשיח לא הגיע עם דמו של אחר, אלא עם דמו שלו. הוא לא הפך אחרים לקרבנות, אלא עשה עצמו לקרבן. הוא לא הניח את חטאיו של כתפי אחרים – אנשים וחיות כאחד – אלא הניח חטאי אחרים על כתפיו שלו: "אֶת חֲטָאֵינוּ נָשָׂא בְּגוּפוֹ עַל הָעֵץ" (הראשונה לכיפא ב:24).

האם ניתן, אפוא, להמשיך ולדבר על "קרבן" הצלב וכתוצאה מכך, על סעודת האדון כקרבן? במשך זמן רב ההוגה המוזכר לעיל דחה רעיון זה, ראה בו כמוכתם מידי על ידי אידיאל האלימות. אבל אז, יחד עם המסורת הנוצרית כולה, הוא הודה בלגיטימיות שלו, זאת בתנאי שבמשיח אנו רואים סוג חדש של קרבן ובשינוי זה אנו רואים את "האירוע המרכזי בהיסטוריה הדתית של האנושות".

כל זה מאפשר הבנה עמוקה יותר של משמעות הפיוס שהתרחש בצלב, בין האדם לאלוהים. בעבר, קרבן הכפרה נועד לרצות אל זועף על חטאים. האדם, שהעלה מנחה לאלוהים, ביקש מהאלוהים פיוס ומחילה. בקרבן המשיח הפרספקטיבה הפוכה. זהו לא אדם שמשפיע על האלוהים כדי לרצותו. אלא, זהו אלוהים שפועל כדי שהאדם יחדל מהאיבה שהוא רוכש לו. "הישועה אינה מתחילה עם בקשת האדם לפיוס עם אלוהים, אלא עם בקשת הפיוס של אלוהים עם עצמו". על רקע זה ניתן להבין את דברי השליח: "אֱלֹהִים מְרַצֶּה אֶת הָעוֹלָם אֶל עַצְמוֹ" (שנייה אל הקורינתיים ה:19) ושוב: "בִּזְמַן שֶׁהָיִינוּ אוֹיְבִים נִרְצֵינוּ לֵאלֹהִים בְּמוֹת בְּנוֹ" (רומים ה:10).

קַבְּלוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ!

השלום שהמשיח זיכנו בו במותו על הצלב, נעשה שריר ופעיל בנו בפועל רוח הקודש. לכן, בחדר הסעודה האחרונה, לאחר שאמר לשליחים: "שלום לכם", הוא נשף עליהם והוסיף, כבנשימה אחת:

"קַבְּלוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (יוחנן כ:22).

במציאות, השלום אכן נובע מצלב המשיח, אך הוא לא נולד ממנו. מקורו ממקום מרוחק אף יותר. על הצלב ישוע חירב את חומת החטא והאיבה שמנעה משלום האלוהים להינתן לבני האדם. מקור השלום המוחלט הוא השילוש. "או שילוש קדוש, ים השלום!" מצהיר אחד המזמורים הליטורגיים. לפי דיוניסוס מאראופאגוס, "שלום" הוא אחד משמות האלוהים. הוא בעצמו השלום, כמו שהוא אהבה וכמו שהוא אור. כמעט כל הדתות סיס טינית יות עוסקות באלוהות שנמצאת במצב תמידי של עוינות ומלחמה. המיתולוגיה היוונית היא הדוגמה המפורסמת מכל לכף. אין באפשרותנו לדבר על אלוהים במקור וכליל השלום, גם לא על רקע של סיס טינית מספרי מוחלט. למעשה, שלום, כמו אהבה, חייב להתקיים בין לפחות שתי ישויות. הוא מורכב מיחסים יפהפיים, ביחסי אהבה, והשילוש הוא בדיוק אותו יופי ואותה שלמות של יחסים. מה שמכה בנו בתדהמה בשעה שאנו מתבוננים באיקונת השילוש של רובליוב היא תחושת השלום העל אנושי שהיא מקרינה.

לכן, כשישוע אומר: "שלום" ו"קבלו את רוח הקודש", הוא מעניק לתלמידים משהו מאותו "שְׁלוֹם אֱלֹהִים הַנִּשְׂגָּב מִכָּל שֵׂכֶל" (פיליפים ד:7). במובן זה, שלום הוא כמעט מילה נרדפת לחסד ולמעשה, שני המונחים מוצמדים כמעין צירוף כבול בראשית האיגרות השליחיות: "חֶסֶד וְשָׁלוֹם לָכֶם מֵאֵת הָאֱלֹהִים אָבִינוּ וְהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (רומים א:7; תסלוניקים א:1). כאשר "שלום יהיה עמכם", "שה האלוהים הנושא חטאת העולם, תן לנו השלום", נאמר במיסה, ובסופה "לכו בשלום", הדבר נעשה מכיוון ששלום הוא מתנה מאלוהים שאותה עלינו להכריז.

הִתְרַצּוּ נָא לֵאלֹהִים!

עתה ארצה להראות כיצד אותה מתנת שלום, המתקבלת מבחינה מהותית ובזכות בטבילה, חייבת לשנות את אט-אט, בפועל כמו גם בתפיסה, את יחסינו עם אלוהים. קריאתו של פאולוס: "וּבְכֵן מַפְצִירִים אָנוּ בְּשֵׁם הַמָּשִׁיחַ: הִתְרַצּוּ נָא לֵאלֹהִים!" (השניה אל הקורינתים ה:20) מיועדת לנוצרים נטבלים שחיו כקהילה מזה זמן רב. לכן, הוא לא מתייחס לפיוס הראשוני או למה שאנחנו קוראים לו "תקדיש הפיוס". במובן הקיומי שלה, זוהי פניה לכל אחד מאתנו ואנו ננסה להבין את פשרה.

אחת הסיבות לניכורו של האדם המודרני כלפי הדת והאמונה, ואולי המרכזית שבהן, היא העובדה שהוא מחזיק בתמונה מעוותת של אלוהים. זוהי גם סיבה לנצרות מבוזבזת, ללא להט וללא שמחה, הנחיית כמטלה יותר מאשר מתנה. אני חושב על מראה תמונתו של אלוהים האב בקפלה סיס טינית כשראיתי אותה לראשונה לפני שנים רבות, כולה מכוסה בשכבות צבע בלוי וכיצד היא נראה עכשיו, לאחר השחזור, בצבעים חיים וקווי מתאר ברורים כמו אלה שצייר מיכלאנג'לו במכחולו. על שחזור דחוף יותר של דמות אלוהים האב להתרחש בלב האדם, גם בלבנו שלנו, המאמינים.

מהי הדמות ה"ראשונית" של אלוהים (בתרבות המחשבים, שעובדת לפי ברירות מחדל) בתת מודע האנושי הקולקטיבי? כדי לגלות זאת, די בלשאול את עצמך שאלה זו ולהציג אותה בפני אחרים: "אילו רעיונות, אילו מילים, אילו מציאויות עולות בספונטניות בך, לפני כל מחשבה, כאשר אתה מדקלם: אבינו שבשמים ... יעשה רצונך?" כשהדבר נאמר בלב בצורה חרישית, האדם נוטה להרכין את ראשו, כאילו הוא מתכונן לנורא מכך. בצורה לא מודעת, רצון האלוהים מתקשר לכל מה שלא נעים, כואב, כמה שניתן לראות כסירוס החירות וההתפתחות האינדיבידואלית. ניתן לחשוב שאלוהים הוא אויב כל חגיגה, שמח ועונג.

שאלה מאלפת אחרת – מה הקריאה קיריה אלאיסון, אדון רחם-נא, מעלה בנו? תפילה שמגדירה את ששזורה בכלל הנוצרית ומלווה את חלק מטקסי המיסה מתחילתם ועד סופם. היא נתפסת אך ורק כתחינת הברוא למחילה, שתמיד רואה את מי שעומד להעניש אותו. המילה רחמים הגיע לשפל המדרגה בכך שלעתים קרובות משתמשים בה בהקשרים שליליים, כמשהו רע וראוי לגינוי: "תרחם עליו", "מחזרה מעורר רחמים". על פי התפיסה המקראית, על הביטוי קיריה אלאיסון להיות מתורגם כ"אדון, עשה שהרוך שלך ירד עלינו". מספיק לקרוא בספר ירמיה על הדרך בה אלוהים מדבר לעמו: "עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ (אלאוס) נְאֻם-יְהוָה" (ירמיה לא:20). כשהחולים, המצורעים והעיוורים קראו לישוע, כפי שמסופר במתי ט:27: "בֶּן־דָּוִד, רַחֵם (אלאיסון) עָלֵינוּ!, הם לא התכוונו לומר "מחל לנו", אלא "הראה לי את חמלתך".

באופן כללי, אלוהים נתפס כישות עליונה, כל יכול, אדון הזמן וההיסטוריה, דהיינו כישות שנכפית על היחיד מבחוץ – אין חיים אנושיים שבורחים ממנו. חריגה מחוקיו יוצרת באופן מובנה הפרת איזון שעליה יש לכפר ומכיוון שהכפרה לעד תיתפס כאינה מספקת, הפחד מהמוות ומהמשפט האלוהי נוצרים.

אני מודה שאני מצטמרר בכל פעם שאני קורא את דבריו של בוסואה המופנים לישוע על הצלב באחת מדרשות יום שישי הטוב שלו: "אתה משליך עצמו, או ישוע, לחיקו של האב ואת חש דחוי, אתה חש שהוא זה שרודף אותך, שמכה אותך, הוא זה שזונח אותך, למעשה הוא זה שמוחץ אותך תחת משקלה הבלתי נסבל של נקמתו ... זעמו של אל כועס: ישוע מתפלל והאב לא שומע לו; זהו צדק של אל נקמות על עוולות שבוצעו; ישוע סובל והאב לא מתרצה!". אם מטיף מהולל כבוסואה דיבר כך, אנחנו יכולים לשער מה היו דבריהם של דרשנים עממיים יותר בזמנו. אנחנו יכולים להבין, אפוא, כיצד אותה דמות ראשונית של אלוהים מתעצבת בלב האדם.

מעולם לא התעלמו לחלוטין מרחמי האלוהים! אולם, תפקידו היה אך ורק למתן את קשיותו של הצדק. בפועל, האהבה והמחילה שאלוהים מעניק בשפע נהפכו לתלויים באהבה ובמחילה שניתנת לאחרים: אם אתה תסלח למי שפגע בך, אלוהים בתורו יוכל למחול לך. לפתע הופיע מערכת יחסים של מיקוח עם אלוהים. האם לא נאמר שעל האדם לצבור זכויות כדי להגיע לגן העדן? והאם אין אנו מייחסים חשיבות עצמות למאמצינו לעשות דברים, למיסות שערכנו, לנרות שהדלקנו, לתפילות הארוכות שאמרנו?

כל זאת, כל מה שאפשר לרבים בעבר להפגין את אהבתם לאלוהים, בלתי אפשרי להשליכו הצידה; יש לכבד אותו. אלוהים גורם לפרחיו – ולקדושיו – לפרוח בכל מזג אויר. אולם, בלתי אפשרי להכחיש שישנה סכנה של נפילה לדת תועלתנית, גרסה מסוימת של "יד רוחצת יד". בבסיס כל זאת ישנה ההנחה שמערכת היחסים עם אלוהים תלויה באדם. "לֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות כג:15; לד:20), אך זהו האל של החוק, טרם נגלה אל החסד. במלכות החסד, על האדם להופיע "ריק" בפני האלוהים; כל שהוא צריך שיהיה לו בהופעתו הוא בנו, ישוע.

הבה נתבונן כיצד רוח הקודש משנה את המצב כשאנו פותחים את עצמנו לה. היא מלמדת אותנו להביט באלוהים בעיניים חדשות: כאל החוק, כמובן, אך לפני כן כאל האהבה והחסד, "רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד:6). זה גורם לנו לגלות אותו מחדש כבן ברית וכחבר, כמי ש"לֹא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ" (כך יש להבין את אל הרומים 8:32!). לגלות אותו, בסופו של דבר, כאב מלא רוך. בקצרה, רוח הקודש מעבירה לנו את התחושה שהייתה לישוע בנוגע לאב.

התחושה שמלווה להיותו בנו מתורגמת בספונטניות לקריאה: אבא! ממש כמי שאומר: "לא הכרתי אותך או שהכרתי אותך רק משמועות. עתה אני מכיר אותך, אני יודע מי אתה; אני יודע שאתה אוהב אותי באמת, שאני מוצא חן בעיניך." הבן לקח את מקומו של העבד, אהבה את מקומו של הפחד. רק כך האדם מתפייס באמת עם אלוהים, גם ברמה הסובייקטיביות והקיומית.

אנו יוצאים לעמלנו היומי עם שאלה בראשנו: איזו דמות של אלוהים האב נמצאת בליבי: זו של העולם או זו של ישוע?

לעזור לנו צור קשר ותיקן ניוז בעברית להקשיב לסעודת האדון לשמור על בטחון הילדים


© 2020 Saint James Vicariate for Hebrew Speaking Catholics in Israel