דרשת האב קנטלמסה ליום ו הגדול: להיכנע למשיח

בהיסטוריה האלוהית-אנושית של סבלות ישוע, ישנם סיפורים קטנים רבים על גברים ונשים ששהו בקרני אורו או תחת צילו. הטראגי ביותר הוא זה של יהודה איש קריות. זהו אחד האירועים המעטים עליו ארבעת הבשורות ושאר הברית החדשה מעידים בדגש אחיד. הקהילה הנוצרית הקדומה הרהרה רבות במאורע זה ותהיה זו רשלנות לעשות אחרת. יש לו הרבה לומר לנו. יהודה נבחר מההתחלה להיות אחד מהשנים-עשר. בהכללת שמו ברשימת השליחים, לוקס כותב הבשורה מעיר, "יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת אֲשֶׁר נִהְיָה (egeneto) לְמַסְגִּירוֹ" (לוקס ו:16). יהודה, אפוא, לא נולד בוגד ולא היה בוגד בשעה שישוע בחרו: הוא נהיה בוגד! אנו ניצבים בפני אחת הדרמות האפלות של החירות האנושית.

מדוע נעשה לבוגד? לפני זמן לא רב, כשהתזה של "ישוע המהפכן" הייתה באופנה, אנשים ניסו לייחס מניעים אידיאליסטיים לפעולת יהודה. אחדים ראו בשמו "איש קריות" (ביוונית מדובר במילה אחת: iscariot) עיוות של "סיקריות", משמע שהיה שייך לקבוצה של יהודים קנאים שעשתה שימוש בפגיון (סיקה) כנגד הרומאים; אחרים חשבו שיהודה התאכזב מהדרך בה ישוע קידם את רעיון "מלכות האלוהים" שלו ורצה להכריח אותו לפעול כנגד עובדי האלילים גם במישור הפוליטי. זהו יהודה מהמחזמר המפורסם "ישוע כוכב עליון" ומסרטים וספרים בני זמננו – יהודה שמזכיר בוגד אחר בנותן חסותו, ברוטוס, שהרג את קיסר כדי להציל את הרפובליקה הרומית!

אלו הם שחזורים שיש לכבד כשנמצאת בהם מידה מה של ערך ספרותי או אמנותי, אך אין להם בסיס היסטורי כלשהו. הבשורות – המקור הנאמן היחיד שיש לנו בדבר אופיו של יהודה – מדברים על מניע ארצי יותר: כסף. בידי יהודה הופקדה הקופה המשותפת של הקבוצה; בשעת משיחתו של ישוע בבית עניה, יהודה מחה על בזבוז השמן המבושם היקר שמרים שפכה על רגליו של ישוע, לא בשל דאגה לעניים, אלא כדברי יוחנן, "מִפְּנֵי שֶׁהָיָה גַּנָּב; הַקֻּפָּה הָיְתָה בְּיָדָיו וְהוּא הָיָה נוֹטֵל מִמַּה שֶּׁשָֹמוּ בָּהּ" (יוחנן יב:6). הצעתו לראשי הכוהנים ברורה: "מָה אַתֶּם רוֹצִים לָתֵת לִי וַאֲנִי אֶמְסֹר אוֹתוֹ לָכֶם? נָתְנוּ לוֹ שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי כֶּסֶף" (מתי כו:15).

***

אך מדוע אנשים מופתעים מהסבר זה, מוצאים אותו בנאלי מידי? הלא כך היה תמיד בהיסטוריה וכך הדבר אף היום? ממון, כסף, הוא לא רק אליל אחד מיני רבים: זהו ה-אליל, בה"א הידיעה, "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה" (ראה: שמות לד:17) הלכה למעשה. ואנו יודעים מדוע זהו העניין. מהו, מבחינה אובייקטיבית, אם לא מבחינה סובייקטיבית (בפועל, לא בכוונות), האויב האמתי, היריב של אלוהים בעולם הזה? השטן? אולם איש לא בוחר לשרת את השטן ללא מניע. מי שעושה כן עושה זאת כי הוא מאמין שישיג צורה כלשהי של שררה או טוּב חומרי ממנו. ישוע אומר לנו מפורשות מי הוא האדון השני, האנטי-אל: " אֵין אִישׁ יָכוֹל לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדוֹנִים ... אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן" (מתי ו:24). כסף הוא "האל הנראה" (1), בניגוד לאל האמתי שהינו בלתי נראה.

ממון הוא אנטי-אל מכיוון שהוא יוצר יקום רוחני חלופי; הוא משנה את מטרתן של המעלות התיאולוגיות. אמונה, תקווה ואהבה כבר לא נמצאות באלוהים, אלא בכסף. מתרחש היפוך מרושע של כלל הערכים. הכתובים אומרים, "הַכֹּל אֶפְשָׁרִי לַמַּאֲמִין!" (מרקוס ט:23), אך העולם אומר, "הכול אפשרי למי שיש לו כסף". ובמדיה מה, נראה שהעובדות מאששות זאת.

"שֹׁרֶשׁ כָּל הָרָעוֹת הוּא אַהֲבַת הַכֶּסֶף" (הראשונה לטימותיאוס ו:10), אומר הכתוב. מאחורי כל רוע בחברה שלנו ישנו כסף, או לכל פחות גם הכסף נכלל בו. זהו המולך שאנו מוצאים בכתובים, לו הוקרבו צעירים וצעירות (ראה: ירמיה לב:35) או האלים האצטקים, להם נדרש קורבן יומי של מספר לבבות אנוש. מה נמצא מאחורי שוק הסמים שהורס חיים כה רבים, מאחורי תופעת המאפיה, מאחורי השחיתות הפוליטית, מאחורי יצורם ומכירתם של כלי נשק ואף מאחורי – איזה דבר נורא לציין – מכירתם של איברי אדם שנקצרו מילדים? ועומד מאחורי המשבר הפיננסי שהעולם עבר ושמדינה זו (איטליה) עדיין עוברת, האם אין זו, במידה רבה, תוצאה של ה-"רעב המקולל לזהב", ה-auri sacra fames (2), מצדם של אנשים מסוימים? יהודה החל בלקיחת כסף מהקופה המשותפת. האם זה אומר משהו למנהלם מסוימים של קרנות ציבוריות?

אך מעבר לאותן דרכים פליליות להשיג כסף, האין זו שערורייה שאנשים מסוימים מרוויחים משכורות ומקבלים פנסיות שלעתים גבוהות פי מאה מאלו של העובדים תחתם והם אף מרימים קול זעקה למשמע הצעות לקצץ בשכרם למען צדק חברתי נרחב יותר? בשנות השבעים והשמונים באיטליה, כדי להסביר את המהפכים הפוליטיים המפתיעים, את השימוש החשאי בכוח, את הטרוריזם ואת כל סוגי התעלומות שהפריעו לחיים הציבוריים, אנשים החלו להצביע על רעיון כמעט מיתי בדבר קיומו של "איש גדול וזקן", דמות ערמומית ועוצמתית שמושכת בכל החוטים מבעד למסך בעבור מטרות הידועות רק לו. אותו "איש זקן" עוצמתי אכן קיים ואיננו אגדה; שמו הוא כסף!

ככל האלילים, הכסף מרמה ומשקר: הוא מבטיח ביטחון ולמעשה גוזל אותו; הוא מבטיח חירות אך למעשה מחרבה. פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, ברצינות שאינה אופיינית לו, מתאר את סוף חייו של אדם שחיי אך ורק כדי להגדיל את הונו. המוות מתקרב והכוהן מזומן. הוא שואל את הגוסס, "אתה רוצה מחילה לכל חטאיך?", והוא עונה, "כן". אז הכוהן שואל, "אתה מוכן לתקן את כל הרע שעשית, להחזיר דברים שהונית מאחרים?", הגוסס עונה, "אינני יכול". "מדוע אינך יכול?" "מכיוון שכבר השארתי הכול בידי קרוביי וחבריי". וכך הוא מת ללא חרטה וגופתו עוד לא התקררה וקרוביו וחבריו אומרים, "לעזאזל איתו! הוא יכול היה להרוויח יותר כסף כדי להשאיר לנו, אך הוא לא עשה זאת." (3)

בימינו, כמה פעמים עלינו לחשוב על זעקתו של ישוע לעשיר, שאצר לעצמו אוצרות וחשב שהוא בטוח לשארית חייו: "כְּסִיל! בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה הַזֶּה יִדְרְשׁוּ מִמְּךָ אֶת נַפְשְׁךָ, וְהַדְּבָרִים שֶׁהֵכַנְתָּ לְמִי יִהְיוּ?" (לוקס יב:20).

אנשים הממוקמים בעמדות מפתח והשפעה שכבר לא ידעו באיזה בנק או גן עדן מוניטארי לאגור את פירות שחיתותם מצאו עצמם עומדים בפני שופט או בתא המעצר בדיוק כשהתכוונו לומר לעצמם "נַפְשִׁי ... הִנָּפְשִׁי, אִכְלִי, שְׁתִי וְשִׂמְחִי" (לוקס יב:19). למען מי עשו זאת? האם היה זה שווה? האם הם עבדו לטובת ילדיהם ומשפחתם, או מפגלתם, אם אכן בכך רצו? או שמא, להפך, הרסו אחרים ואת עצמם גם יחד?

***

בגידתו של יהודה ממשיכה לאורך ההיסטוריה והנבגד הוא תמיד ישוע. יהודה הסגיר את הראש, בעוד שההולכים בדרכו מסגירים את הגוף, שכן העניים הם חלק מגוף המשיח, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לאו. "אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם" (מתי כה:40). אולם, בגידתו של ישוע לא ממשיכה רק במקרים המתוקשרים שזה עתה הזכרתי. יהיה זה נוח לחשוב כך, אך זהו לא המצב. הדרשה שנשא האב פרימו מצולארי ביום חמישי הגדול, 1958, על "אחינו יהודה", נהייתה מפורסמת. "הרשו לי", אמר לחברי הקהילה שלפניו, "לחשוב לרגע על היהודה שבתוכי, על היהודה שייתכן ונמצא גם בכם."

ניתן לבגוד בישוע לשם תמורה שונה משלושים שקלי כסף. הבוגד באשתו, או הבוגדת באישהּ, בוגדים במשיח. שליח האלוהים שאינו נאמן לו במצב חייו הנתון, או שבמקום להאכיל את צאן מרעיתו המופקד בידו, מזין את עצמו, בוגד בישוע. כל הבוגד במצפונו, בוגד בישוע. אפילו אני יכול לבגוד בו ברגע זה – והדבר מעביר בי רעדה – אם בעודי דורש על יהודה אדאג לדעת הקהל יותר מההשתתפות בסבלותיו האדירים של המושיע. היו נסיבות מקלות במקרה של יהודה שאין בשלי. הוא לא ידע מיהו ישוע וראה בו "איש צדיק" גרידא; הוא לא ידע, כפי שאנו יודעים, שהוא בן האלוהים.

כשחג הפסחא מתקרב בכל שנה, ברצוני להאזין שוב ל"פסיון על פי מתי הקדוש" של באך. מופיע בו פרט שמעביר בי חלחלה כל פעם מחדש. בהודעה על בגידת יהודה הצפויה, כל השליחים שואלים את ישוע "זה אני, אדון?" (“Herr, bin ich’s?”). לפני שאנו שומעים את תשובת המשיח, המלחין – במחקו את המרחק שבין אירוע לזכרו – מכניס קוראל שמתחיל כך: "זהו אני; אני הוא הבוגד! עלי לכפר על חטאיי" (Ich bin’s, ich sollte büβen). ככל הקוראלים ביצירה זו, הוא מביע את תחושת המאזינים. זוהי, כמו כן, הזמנה להתוודות על חטאינו.

***

הבשורה מתארת את סופו הנורא של יהודה: "יְהוּדָה שֶׁהִסְגִּירוֹ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט וְהֶחֱזִיר לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַזְּקֵנִים אֶת שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף בְּאָמְרוֹ:'חָטָאתִי, כִּי דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי.' אַךְ הֵם אָמְרוּ: 'מָה אִכְפַּת לָנוּ? זֶה עִנְיָנְךָ שֶׁלְּךָ!' הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַכֶּסֶף לְתוֹךְ בֵּית אוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, הָלַךְ מִשָּׁם וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ" (מתי כז:5-3). אך הבה לא נשפוט בחופזה. ישוע מעולם לא עזב את יהודה, ואיש אינו יודע, לאחר שתלה עצמו מעץ עם חבל מסביב לצווארו, היכן סיים יהודה: בידי השטן או האלוהים. מי יכול להעיד על שהתרחש בנפשו באותם רגעים אחרונים? "חבר" הייתה המילה האחרונה שישוע אמר לו, ולא ייתכן שהוא שכח זאת, כפי שלא היה יכול לשכוח את מבטו של ישוע.

אמת שבדבריו לאב על תלמידיו, ישוע אמר על יהודה "לֹא אָבַד מֵהֶם אִישׁ זוּלָתִי בֶּן הָאֲבַדּוֹן" (יוחנן יז:12), אך כאן, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מדבר מהאספקלריא של הזמן ולא של הנצח. חומרת הבגידה הזו מספיקה לבדה ולא מצריכה לחשוב על עונש נצחי כדי להסביר את ההצהרה המחרידה הנוספת על יהודה: "טוֹב הָיָה לוֹ אִלּוּלֵא נוֹלַד הָאִישׁ הַהוּא" (מרקוס יד:21). גורלה הנצחי של הנשמה הוא סוד כמוס הנשמר על ידי אלוהים. הכנסייה מבטיחה לנו שאדם המוכרז כקדוש זוכה לברכה נצחית, אך אין היא יודעת בעצמה שאדם כלשהו נמצא בגיהינום.

דנטה אליגיירי, שמיקם את יהודה בחלק העמוק ביותר של התופת בקומדיה האלוהית, מספר לנו על חרטתו ברגע האחרון של מנפרד, בנו של פרידריק השני ומלך סיציליה, שכולם חשבוהו לבן אבדון מכיוון שהוא מת בהיותו מוחרם על ידי הכנסייה. לאחר שנפצע אנושות בקרב, הוא מספר למשורר שברגע האחרון לחייו: "אֶת נִשְמָתִי בִבְכִי הֵפְקַדְתִּי/ בִּידֵי הַצוּר אֲשֵֶר חָפֵץ לִסְלֹח" ומכור המצרף הוא שולח לארץ מסר התקף גם לגבינו:

מָה רַבּוּ חֲטָאַי וּמַה נּוׂרָאוּ!

אַךְ זְרוׂעוֹתָיו יִפְרוׂשֹ אֵין-סוֹף-הַחֶסֶד

קַבֵּל בְּרַחֲמִים כָּל שָב אֵלֵיהוּ (4)

***

הנה מה שסיפורו של אחינו יהודה אמור לגרום לנו לעשות: להכניע את עצמנו לאין-סוף החסד, ליפול לזרועותיו הפרושות של הצלוב. הדבר החשוב ביותר בסיפורו של יהודה הוא לא בגידתו, אלא תגובת ישוע לה. הוא ידע היטב מה מתבשל בלב תלמידו, אך הוא לא מגלה זאת; הוא רוצה לתת ליהודה הזדמנות לחזור בו ממש עד הרגע האחרון והוא כמעט מגן עליו. הוא יודע מדוע יהודה בא לגת שמנים, אך הוא לא מסרב לנשיקתו הקרה ואף מכנהו "חבר" (ראה: מתי כו:50). הוא חיפש את כיפא לאחר התכחשותו כדי להעניק לו מחילה, אם כך מי יודע כיצד חיפש את יהודה באותו הזמן בדרכו לגלגותא! כשישוע מתפלל על הצלב, "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים" (לוקס כג:34), הוא בהחלט לא הוציא את יהודה מאלה שעבורם התפלל.

אז מה נעשה? אחר מי נלך, יהודה או כיפא? לכיפא חרטה על מעשיו, אך גם יהודה התחרט עד כדי זעקה, "דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי" (מתי כז:4) והוא החזיר את שלושים שקלי הכסף. היכן ההבדל, אם כן? רק בדבר אחד: כיפא בטח ברחמי המשיח ויהודה לא! חטאו הגדול של יהודה לא היה הסגרת המשיח, אלא הפקפוק ברחמיו.

אם כבר חיקינו את יהודה בבגידתו, חלקנו יותר וחלקנו פחות, הבה לא נחקהו בחיסרון בטחונו בסליחה. ישנו תקדיש דרכו ניתן לחוות לבטח את רחמי המשיח: תקדיש הפיוס והווידוי. מה נפלא תקדיש זה! מה מתוק לחוות את ישוע כמורה, כאדון, אך מתוק עוד יותר לחוות אותו כגואל, כזה שמושך אותך מהתהום, כפי שמשך את כיפא מן הים, כזה שנוגע בך, וכפי שעשה למצורע, אומר לך "רוֹצֶה אֲנִי! הִטָּהֵר!" (מתי ח:3).

הווידוי מאפשר לנו לחוות בנוגע לעצמנו את מה שהכנסייה אומרת על חטאו של אדם בהכרזת הפסחא: "או אשמה שמחה שהרוויחה גואל כה אדיר, כה מפואר!". ישוע יודע כיצד לקחת את כל חטאינו, לאחר שהתחרטנו, ולהופכם ל"אשמות שמחות", אשמות שלא תיזכרנה עוד אם לא בשל חווית הרחמים והרוך האלוהי לה הן גרמו.

יש לי איחול לעצמי ולכולכם, אבות נכבדים, אחים ואחיות: שבבוקר הפסחא, נתעורר וניתן למילותיו של חוזר בתושבה גדול בזמננו, פול קלודל, להדהד בליבנו:

אלוהי, הוחייתי ואני עמך בשנית!

נמתי, שרוע כמת באישון ליל.

אמרת, "ויהי אור" וקמתי כזעקה העולה מגרון!

.................................................

אבי, בטרם שחר החייתני, מפקיד אני עצמי בנוכחותך.

ליבי חופשי ושפתי צחות; צמים נפשי וגופי.

כל חטאי נמחלו לי, עליהם התוודיתי בזה אחר זה.

טבעת הנישואין על אצבעי ופניי שטופות.

הנני כיציר תמים בחסדך אשר שפכת. (5)

זה מה שהפסחא של המשיח יכולה לעשות לנו!

(1) וויליאם שייקספיר, "טימון מאתונה", מערכה 5, סצנה 3, 1. 386.

(2) וירגיליוס, האינאיס, 3.57.

(3) פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, "איגרת לכל המאמינים", 12.

(4) דנטה אליגיירי, כור המצרף 3.118-120. תרגום לעברית: עמנואל אולסבנגר (תרשיש, תש"ד - תשט"ז).

(5) פול קלודל, תפילה לבוקר יום ראשון [Prière pour le dimanche matin], Œuvres poétiques (Paris: Gallimard, 1967), 377. תורגם על ידי מתרגם הדרשה.