המקרא ליום א של הלולבים

מקרא מדרשה של אנדראס הקדוש מכרתים, בישוף.

(דרשה מס. 9 לחג הלולבים)

הבה נלך יחדיו לפגוש את המשיח בהר הזיתים. היום הוא חוזר מבית עניה ופוסע מרצונו החופשי אל עבר ייסוריו הקדושים והמבורכים כדי להביא לידי שלמות את רז ישועתנו. זה שירד מן השמיים כדי להעלותנו ממעמקי החטא, להעלותנו יחד עמו, כדבר הכתוב, "מֵעַל לְכָל מֶמְשָׁלָה וְשִׁלְטוֹן, גְּבוּרָה וּמִשְׂרָה, וְכָל שֵׁם נִקְרָא" (אל האפסיים א:21), בא עתה מרצונו החופשי לעשות את דרכו לירושלים. הוא בא ללא הוד והדר. כמאמר הכתוב "לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא-יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ" (ישעיה מב:2). הוא יהיה עניו וצנוע והוא יכנס בפשטות.

הבה נרוץ ללוות אותו בעודו ממהר לייסוריו ונחקה את אלה שפגשו בו אז, לא בכך שנכסה את דרכו בבגדים, ענפי זית ודקלים, אלא בכך שנעשה כל שביכונו כדי לכרוע לפניו, בהיותנו ענווים, ובניסיון לחיות כפי שהוא היה רוצה שנחייה. אז נוכל לקבל את הדבר בבואו, ואלוהים, שדבר אינו יכול להכילו, ישכון בתוכנו.

בענוותו, המשיח נכנס לאזורים האפלים של חורבות עולמנו והוא שמח על שנהיה כה ענו למעננו, שמח על כך שבא לחיות ביננו ולקח חלק בטבענו כדי להעלותנו עמו. ואף על פי שנאמר לנו שעתה עלה הוא אל מעל לגבוה שברקיעים – הוכחה, ללא ספק, לכוחו ואלוהותו - אהבתו לבני האדם לא תשקוט אד אשר הוא יעלה את טבענו הארצי מכבוד לכבוד ויאחד אותו עם טבעו שלו בגן העדן.

אם כן, הבה נפרוש לפני רגליו לא בגדים או ענפי זית חסרי חיים, אלא את עצמנו, לבושים בחסדו, או שמא יש לומר לבושים כול כולנו בו. אנו, שנטבלנו למשיח, חייבים להיות הבגדים שאנו פורשים לפניו. עתה, כשכתם הארגמן של חטאנו נשתף במי הישועה של הטבילה ונעשינו לבנים כצמר, הבה נקבל את כובש המוות לא בענפי זית פשוטים, אלא בהישג האמתי של נצחונו. על נשמותינו לקחת את מקומם של הענפים המקבלים את פניו בעודנו מצטרפים היום לשירת הילדים הקדושים: "הוֹשַׁע נָא! בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה! מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל!" (יוחנן יב:13)