האפיפיור פרנציסקוס: מסר ליום השלום העולמי 2014

1. כאן, במסר הראשון שלי לכבוד יום השלום העולמי, ברצוני להציע לכולם, בודדים ועמים, את איחולי לחיים מלאי שמחה ותקווה. בליבם של כל גבר ואשה ישנה תשוקה לחיים מלאים, שכוללים את אותה כמיהה שאין לרסנה לאחווה המובילה אותנו לחברות עם אחרים ומאפשרת לנו לראות אותם לא כאויבים או כמתחרים, אלא כאחים ואחיות שאותם נוכל לקבל ולאמץ.

אחווה היא תכונה אנושית מהותית, שכן אנחנו יצורים חברתיים הזקוקים ליחסי אנוש. מודעות חיה לצורך שלנו ליחסי אנוש מסייעת לנו להביט בזולת ולהתייחס אליו כאחות וכאח אמתיים; ללא אחווה לא ניתן לבנות חברה צודקת ושלום יציב ובר קיימא. עלינו לזכור שאחווה לומדים לראשונה בדרך כלל במשפחה, הודות, בראש ובראשונה, לתפקידים האחראיים והמשלימים של כל אחד מחבריה, בייחוד האב והאם. המשפחה היא המעיין הנובע של כל האחווה ולכן היא הבסיס והדרך הראשונה לשלום, מכיוון שבקריאתה היא נועדה להפיץ את אהבתה לעולם הסובב אותה. המספר הגדל של הקשרים וההתקשרויות בעולם היום גורם לנו להיות מודעים ביותר לאחדות ולייעוד המשותף של העמים. בדינמיקה של ההיסטוריה ובגיוון של הקבוצות האתניות, החברות והתרבויות, אנחנו רואים את זרעי הקריאה ליצור קהילה המורכבת מאחים ומאחיות, המקבלים זה את וזה ודואגים איש לרעהו. אף על פי כן, בעולם המאופיין ב"גלובליזציה של אדישות", שאט-אט מחסנת אותנו לסבלם של אחרים וסוגרת אותנו בעצמנו, לעתים קרובות אנו מתכחשים ומתעלמים מקריאה זו. במקומות רבים בעולם, נראה שאין סוף לפשעים החמורים כנגד זכויות האדם הבסיסיות, בייחוד הזכות לחיים והזכות לחופש דת. התופעה הטראגית של סחר בבני אדם, בה ישנו ניצול חסר מצפון של חייהם וייאושם של אחרים, היא אך דוגמה אחת לכך. לצד סכסוכים מזויינים גלויים, ישנן מלחמות גלויות פחות אך אכזריות באותה מידה במגזר הכלכלי והפיננסי באמצעים הרסניים באותה מידה לחיים, למשפחה ולעסקים.

גלובליזציה, כפי שכבר אמר בנדיקטוס השישה-עשר, הופכת אותנו לשכנים, אבל לא לאחים. [1] המצבים הרבים של אי-השוויון, העוני ואי-הצדק, הם לא רק אות למחסור עמוק באחווה, אלא גם לאי-קיומה של תרבות של סולידריות. אידיאולוגיות חדשות, המאופיינות באינדיבידואליזם פרוע, העמדת ה-"אני" במרכז וצרכנות חומרנית מחלישות קשרים חברתיים ומזינות את אותה תודעת "חד-פעמי" המובילה לשנאה ולזניחה של החלשים ושל אלה הנחשבים "חסרי תועלת". כך הדו-קיום האנושי מזכיר יותר ויותר סחר-מכר – do ut des – פרגמאטי ואנוכי.

בו בזמן, נראה בבירור שהמערכות המוסריות בזמננו אינן מסוגלות לייצר קשרי אחווה אמתיים, מכיוון שאחווה שחסרה את ההתייחסות לאב משותף כיסוד מוחלט, אינה יכולה לשרוד. [2] אחווה אמתית בין בני אדם מניחה ודורשת אבהות נשגבת. בהתבסס על ההכרה באותה אבהות, האחווה האנושית מתגבשת: כל אדם הופך ל"שכן" שאכפת לו מהאחרים.

"אי אחיך?" (בראשית ד:9)

2. כדי להבין לעומק את אותה קריאה אנושית לאחווה, להכיר בבהירות את המכשולים העומדים בפני הגשמתה ולזהות את הדרכים להתגבר עליהם, חשוב ביותר לאפשר לעצמנו להיות מונהגים על-ידי הכרתנו של תוכנית האלוהים, המוצגת בצורה מיוחדת בכתבי הקודש.

על פי תיאור הבריאה המקראי, כל בני האדם הם צאצאים להורים משותפים, אדם וחווה, הזוג שנברא על-ידי אלוהים בצלמו וכדמותו (ראה: בראשית א:26) ולהם נולדו קין והבל. בסיפורה של המשפחה הראשונה, אנחנו רואים את מקורות החברה ואת התפתחות היחסים בין בודדים ובין עמים.

הבל הוא רועה וקין חקלאי. הזהות העמוקה והקריאה שלהם היא להיות אחים, על-אף השוני במשלח ידם ובתרבותם, בהתייחסותם לבריאה ולאלוהים. רצח קין את הבל נושא עדות טראגית לדחייתו הקיצונית של קריאתם להיות אחים. סיפורם (ראה: בראשית ד:16-1) מציג את המשימה הקשה לה נקראים כל בני ובנות האדם, לחיות כאחד, כשאיש דואג לרעהו. קין, שלא היה מסוגל לקבל את העדפתו של אלוהים להבל שהקריב לו את בכורות צאנו – וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה (בראשית ד:5-4) – הרג את הבל מתוך קנאה. כך, הוא סירב לראות בהבל אח, להתייחס אליו כראוי, לחיות בנוכחות האלוהים בלקיחת האחריות שלו לדאוג לאחרים ולהגן עליהם. בכך ששאל אותו "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ", אלוהים דרש מקין דין וחשבון על מעשיו. הוא ענה: "לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" (בראשית ד:9). אז, כפי שמספר לנו ספר בראשית, "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהוָה" (ד:16).

עלינו לשאול את עצמנו מה היו הסיבות האמתיות שהובילו את קין להתעלם הן מקשר האחווה והן מקשרי ההדדיות והחברות שחיברו אותו להבל אחיו. אלוהים עצמו מגנה ומוכיח את קין על שיתוף הפעולה שלו עם הרוע: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (ד:7). אך קין מסרב להפנות את גבו לרוע ובמקום זאת מחליט להרים את ידו כנגד הבל אחיו (ד:8) ובכך לבזות את תכנית האלוהים. בזאת הוא מסכל את קריאתו הקדמונית להיות בן לאלוהים ולחיות באחווה.

הסיפור של קין והבל מלמדנו שיש לנו קריאה פנימית לאחווה, אך גם יכולת טראגית לבגוד באותה הקריאה. עדות לכך הם מעשי האנוכיות היומיומיים שלנו, שהם השורש למלחמות כה רבות ולאי-צדק כה-רב: גברים ונשים רבים מתים ביד אחיהם ואחיותיהם, שאינם מסוגלים לראות את עצמם ככאלה, דהיינו, כברואים להדדיות, לאחווה ולנתינה-עצמית.

"אַתֶּם אַחִים כֻּלְּכֶם" (מתי כג:8)

3. בטבעיות עולה השאלה: האם גברים ונשים בעולם זה יוכלו אי-פעם להגיב בצורה מלאה לכמיהה לאחווה ששם בם אלוהים האב? האם יצליחו אי-פעם בכוחם הם להתגבר על האדישות, האנוכיות והשנאה ולקבל את ההבדלים הלגיטימיים המאפיינים אחים ואחיות?

בפרפראזה על דבריו, אנחנו יכולים לסכם את התשובה שנותן האדון ישוע: "כִּי אֶחָד הוּא אֲבִיכֶם שֶּׁבַּשָּׁמַיִם וְאַתֶּם אַחִים כֻּלְּכֶם" (ראה: מתי כג:9-8). הבסיס לאחווה נמצא באבהות האלוהים. לא מדובר באבהות כללית, בלתי-נבדלת וללא השפעות היסטוריות, אלא על אהבה ממשית, אישית, מיוחדת ויוצאת דופן של אלוהים ולכל איש ואישה (ראה: מתי ו:30-25). זוהי, אפוא, אבהות היוצרת אחווה בפועל, מכיוון שאהבת האלוהים, ברגע שהיא מתקבלת, הופכת לאמצעי הנשגב ביותר לשינוי חיינו ומערכות היחסים שלנו עם אחרים, היא פותחת אותנו לסולידריות ולשיתוף אמתי.

בצורה מיוחדת, אחווה אנושית מתחדשת בישוע המשיח ועל-ידו, במותו ובתחייתו. הצלב הוא מקור מוחלט ונובע לאחווה שבני האדם אינם מסוגלים ליצור בעצמם. ישוע המשיח, שלבש את טבע האדם כדי להושיע את האנושות, באוהבו את האב עד למוות בצלב (ראה: אל הפיליפים ב:8), יצר מאתנו בתחייתו אנושות חדש, באחדות מלאה עם רצון האלוהים, עם תוכניתו, הכוללת את ההגשמה המלאה של קריאתנו לאחווה.

מלכתחילה, ישוע מקבל את התוכנית של האב, מודה בעליונותה על הכול. אבל המשיח, בנתינתו את עצמו למוות למען אהבת האב, הופך לעקרון המוחלט החדש בעבורנו; אנחנו נקראים לראות בעצמנו אחים ואחיות בו, בכך שאנחנו בנים לאותו האב. הוא עצמו הברית; בו אנחנו מפויסים עם האלוהים ואיש עם רעהו כאחים ואחיות. מות ישוע על הצלב מסיים, כמו כן, את ההפרדה בין העמים, בין עם הברית לגויי הארצות, שתקוותם נלקחה מהם עד לרגע זה מכיוון שהם לא היו צד בבריתות ההבטחה. כפי שאנחנו קוראים באיגרת אל האפסים, ישוע המשיח הוא המפייס את כל העמים לעצמו. הוא השלום, שכן הוא יצר עם אחד משניים, בהסרתו את מחיצת ההפרדה שהבדילה ביניהם, דהיינו את האיבה ביניהם. הוא יצר בעצמו עם אחד, אדם חדש אחד, אנושות חדשה אחת (ראה: אל האפסים ב:16-14).

כל המקבלים את חיי המשיח וחיים בו, מכירים באלוהים כאב ומעניקים את כול כולם לו, אוהבים אותו מעל לכל. האדם המפויס רואה באלוהים את אב הכול וכתוצאה מכך מדורבן לחיות חיי אחווה פתוחים לכול. במשיח, הזולת מתקבל ונאהב כבן וכבת לאלוהים, כאח וכאחות, לא כזר, אף פחות כיריב או אף אויב. במשפחת האלוהים, היכן שכולם הם בנים ובנות לאותו האב ומכיוון שהם אסופים במשיח, גם בנים ובנות בבן, אין חיים שאפשר להיפטר מהם. כל הגברים והנשים נהנים מכבוד שווה שאינו בר חילול. כולם נאהבים על ידי האלוהים. כולם נגאלו בדם המשיח, שמת על הצלב וקם למעננו. זוהי הסיבה שאיש אינו יכול להיות אדיש לגורל אחיו ואחיותיו.

אחווה, יסוד ודרך לשלום

4. לאור הנאמר לעיל, ניתן להבין בקלות שהאחווה היא היסוד והדרך לשלום. האיגרות החברתיות שנכתבו על-ידי קודמיי יכולות להיות לעזר רב בנושא. יהיה זה מספיק להתבסס על השלום הנמצא באיגרות "קידמת העמים" של פאולוס השישי ו"הדאגה החברתית" של יוחנן פאולוס השני. מהראשונה אנו למדים שההתפתחות המשולבת של העמים היא שם חדש לשלום. [3] מהשנייה אנחנו מסיקים שהשלום הוא מלאכת הסולידריות – opus solidaritatis. [4]

פאולוס השישי אמר שלא על בודדים בלבד, אלא גם על עמים להיפגש זה עם זה ברוח של אחווה. כנאמר: "בהבנה הדדית ובחברות זו, באחדות קדושה זו, עלינו כמו כן ... לפעול יחדיו לבניית העתיד המשותף של המין האנושי". [5] בראש ובראשונה, האחריות לכך נופלת על המיוחסים ביותר. חובתם נטועה באחדות אנושית ועל-טבעית ומתבטאת בשלוש דרכים: חובת הסולידריות, הדורשת מאומות עשירות יותר לעזור לאומות הפחות מפותחות; חובת הצדק החברתי, הדורשת ארגון-מחדש של מערכות היחסים בין החזקים לחלשים ביתר צדק; והחובה לאהבה אוניברסאלית, הכוללת את קידומו של עולם אנושי יותר לכולם, עולם בו לכל אחד יש מה לתת ומה לקבל, מבלי שהתקדמותו של האחד תהווה מכשול להתקדמותו של האחר. [6]

אם, אפוא, אנחנו רואים בשלום כמלאכת הסולידריות, אנחנו לא יכולים שלא להכיר בכך שאחווה היא היסוד העיקרי שלה. שלום, כפי שאישר יוחנן פאולוס השני, הוא טוּב בלתי-נראה. או שהוא טובת כולם או שהוא טובתו של אף אחד. ניתן להשיגו וליהנות ממנו, כאיכות החיים הגבוהה ביותר וכהתפתחות אנושית יותר ובת-קיימא, אך ורק אם כולם מוּנְחים על-ידי הסולידריות כ"נחישות יציבה ומשתמרת להתחייב לטובת הכלל". [7] משמעות הדבר היא לא להיות מונחה על-ידי "תשוקה לרווח" או "צימאון לכוח". יש צורך במוכנות "לאבד את עצמנו" למען אחרים במקום לנצל אותם ו"לשרת אותם" במקום לדכא אותם למען יתרוננו. "[את] ה-'אחר' – בין אם אדם, עם או אומה – [יש לראות] לא רק ככלי כלשהו, בעל עבודה מועילה, אלא כרענו וכעזרנו". [8]

סולידריות נוצרית מניחה שהזולת נאהב לא רק כ"בן אדם עם זכויות משלו ושוויון עם כל השאר, אלא כצלם חי של אלוהים האב, שנגאל בדם ישוע המשיח והונח תחת פעולה התמידית של רוח הקודש", [9] כעוד אח או אחות. כפי שהעיר יוחנן פאולוס השני: "בנקודה זו, מודעות לאבהות המשותפת של אלוהים, לאחוות הכול במשיח – 'בנים בבן' – ולנוכחות ולפעולה המחייה של רוח הקודש, יביאו מפתח פרשני חדש לחזוננו לעולם הזה", [10] כדי לשנות אותו.

אחווה, תנאי מוקדם למלחמה בעוני

5. באיגרתו "אהבת אמת", קודמי בתפקיד הזכיר לעולם שמחסור באחווה בין עמים ובני אדם היא סיבה משמעותית לעוני. [11] בחברות רבות, אנחנו חווים עוני משמעותי כתוצאה של מחסור ביחסים משפחתיים וקהילתיים יציבים. אנחנו מודאגים מסוגים שונים של קושי, הדרה, בידוד וצורות שונות של תלות פתולוגית שאנו עדים לעלייתן. ניתן להתגבר על סוג זה של עוני רק בגילוי-מחדש והערכה של יחסי האחווה שבלב המשפחות והקהילות, בשיתוף השמחות והייסורים, הקשיים והניצחונות שהם חלק מחיי האדם.

יתר על כן, אם מצד אחד אנחנו רואים הפחתה בעוני מוחלט, מצד שני אין אנו יכולים להתעלם מכך שישנה עלייה משמעותית בעוני יחסי, דהיינו במקרים של אי-שוויון בין בני אדם וקבוצות החיות יחדיו באזורים מסוימים או על רקע תרבותי-היסטורי מוגדר. במובן זה, יש צורך במדיניויות מוצלחות לקידום עיקרון האחווה, להבטחת הגישה של בני האדם – שהם שווים בכבוד ובזכויות היסוד – להון, לשירותים, למשאבים חינוכיים, לשירותי בריאות ולטכנולוגיה, כך שלכל אדם תהיה האפשרות להביע ולהגשים את מפעל חייו ולהתפתח כאדם במלא קומתו.

ניתן לראות, כמו כן, צורך במדיניויות המסוגלות להקל על חוסר האיזון המשווע בהכנסה. אל לנו לשכוח את הוראות הכנסייה על מה-שנקרא משכון חברתי, הטוענות שלמרות שחוקי, וכפי שטוען הקדוש תומס איש אקווינו אף הכרחי, ש"לבני האדם תהיה בעלות על טוּבין", [12] בכל הנוגע לשימוש בהם, "הם מחזיקים בהם לא כשלהם בלבד, אלא כמשותפים לאחרים כמו כן, במובן בו הם יכולים להיטיב עם האחרים כמו גם עם עצמם". [13]

לבסוף, ישנה עוד צורה של קידום האחווה – ומכאן הבסת העוני – שעליה להיות הבסיס לכול האחרות. זהו הניתוק [מהחומריות] של אלה הבוחרים לחיות אורח חיים פיקח ומהותי, של אלה שבשיתוף הונם שלהם יכולים לחוות אחדות של אחווה עם אחרים. זהו עניין בסיסי להליכה בעקבות ישוע ולהיותו של אדם נוצרי באמת. לא מדובר רק על נזירים שנודרים את נדר העוני, אלא גם על משפחות רבות ואזרחים אחראים שמאמינים באמת שהאחווה ביחסים בינם לבין רעיהם היא הטוב היקר ביותר.

גילוי מחדש של האחווה בכלכלה

6. המשברים הכלכליים והפיננסיים החמורים של זממנו – שמקורם הוא בריחוק הגובר של האדם מהאלוהים ומרעהו, במרדף תאב-הבצע אחר טוּב חומרי מחד ובהתרוששות היחסים הבינאישיים והקהילתיים מאידך – דחפו את האדם לחפש אחר סיפוק, אושר וביטחון בצריכה וברווחים לא מידתיים לעקרונותיה של כלכלה ראויה. ב-1979, יוחנן פאולוס השני הפנה את תשומת הלב ל"סכנה האמתית והמורגשת שבעוד ששלטון האדם על עולם העצמים ומתקדם בצעדי ענק, הוא יאבד את המרכיבים המהותיים של שלטונו ובדרכים שונות יאפשר לאנושיותו להישלט על-ידי העולם ולהפוך את עצמו לסוג של מושא למניפולציות בדרכים שונות – גם אם המניפולציה אינה מורגשת ישירות – דרך מכלול ארגון החיים הקהילתיים, דרך מערכת הייצור ודרך לחץ מגורמי התקשורת החברתית". [14]

שרשרת המשברים הכלכליים צריכה להוביל לשקילה מחודשת של מבני ההתפתחות הכלכלית שלנו ולשינוי באורחות החיים. המשבר של היום, על אף ההשלכות הרציניות שלו לחייהם של אנשים, יכול לתת לנו הזדמנות פורה לגלות מחדש את ערכי הזהירות, המתינות, הצדק והכוח. ערכים אלה יכולים לסייע לנו להתגבר על רגעים קשים ולשחזר את קשרי האחווה שמאחדים אותנו זה לזה, בביטחון עמוק שבני האדם זקוקים ומסוגלים למשהו גדול יותר מניצול מרבי של אינטרסים אישיים. מעל הכול, ערכים אלו הכרחיים לבניינה ולשימורה של חברה התואמת לכבוד האדם.

אחווה מסיימת את המלחמה

7. בשנה החולפת, רבים מאחינו ומאחיותיו המשיכו לסבול מהחוויה ההרסנית של המלחמה, שהיא מהווה פצע חמור ועמוק באחווה. סכסוכים רבים מתרחשים בינות לאדישות הכללית. לכל אלה החיים בארצות בהן כלי נשק מטילים טרור והרס, אני מבטיח לכם את קירבתי האישית ואת קרבתה של הכנסייה כולה, ששליחותה היא להביא את אהבת המשיח לקורבנות חסרי ישע של מלחמות שכוחות בתפילותיה לשלום, בשירותה לפצועים, לרעבים, לפליטים, לעקורים ולכל אלה החיים בפחד. הכנסייה, כמו כן, מרימה את קולה כדי לגרום למנהיגים לשמוע את זעקת הכאב של הסובלים ולשים קץ לכל צורה של עוינות, שימוש לרעה והפרה של זכויות אדם בסיסיות. [15] מסיבה זו, אני קורא ביתר-שאת לכל המפיצים אלימות ומוות בכוח הזרוע: באדם שאתם היום רואים כאויב שאותו יש להכות, גלו דווקא את אחיכם ואחותכם, ואל תשלחו ידכם! וותרו על דרך הנשק ולכו לפגוש את הזולת בדיאלוג, במחילה ובפיוס כדי לבנות מחדש צדק, בטחון ותקווה מסביבכם! "מבחינה זו, ברור שלעמי העולם, סכסוכים מזוינים הם תמיד שלילה מכוונת של ההרמוניה הבינלאומית והם יוצרים מחלוקות מהותיות ופצעים עמוקים הדורשים שנים של החלמה. מלחמות הן סירוב מוחשי לפעול למען המטרות הכלכליות והחברתיות הגדולות שהקהילה הבינלאומית הציבה לעצמה". [16]

אף על פי כן, כל עוד מספר כה רב של כלי נשק זמינים בהווה, תמיד ניתן למצוא עילות רבות להתחיל סכסוכים. מסיבה זו, אני מאמץ את קריאתם של קודמיי לאי-הפצה של כלי-נשק ולהתפרקות מנשק של כל הצדדים, החל מפירוק נשק גרעיני וכימי.

אין אנו יכולים שלא לשים לב שהסכמים בינלאומיים והחוק הלאומי – בעודם הכרחיים ורצויים ביותר – אינם מספיקים לבדם לשמירה על האנושות מפני סכנת הסכסוך המזוין. דרושה חזרה בתשובה שבלב שתאפשר לכולם להכיר בזולת כאח וכאחות, לו יש לדאוג ועמו יש לעבוד בבניית חיים מגשימים לכולם. זוהי הרוח המעניקה השראה ליוזמות רבות בחברה האזרחית, ביניהם ארגונים דתיים, לקידום השלום. אני מביע את תקוותיי שהמחויבות היומיומית של כולם תמשיך לשאת פרי ושיהיה יישום אפקטיבי של החוק הבינלאומי לזכות לשלום כזכות אנוש יסודית וכתנאי מוקדם לכל זכות אחרת.

שחיתות ופשע מאורגן מאיימים על האחווה

8. לאופק התקווה יש קשר להגשמתו העצמית של כל אדם. אין לסכל את השאיפות הלגיטימיות של בני האדם או לפגוע בהן, בייחוד בקרב הצעירים, כמו כן אל לבני האדם להישדד מתקוותם להגשים אותן. אף על פי כן, אין לבלבל שאיפה עם שימוש לרעה בכוח. אדרבה, על בני האדם להתחרות זה בזה בהערכה הדדית (ראה: אל הרומים יב:10). בחילוקי דעות, שהן חלק בלתי נפרד מהחיים, עלינו לזכור תמיד שאנחנו אחים ואחיות ולכן ללמד אחרים ואת עצמנו לא לראות בזולת אויב או יריב ממנו יש להיפטר.

אחווה מייצרת שלום חברתי מכיוון שהיא יוצרת איזון בין חופש לצדק, בין אחריות אישית לסולידריות, בין טובת הפרט לטובת הכלל. וכך הקהילה הפוליטית חייבת לפעול בדרך שקופה ואחראית כדי לבחור בכל זאת. על האזרחים להרגיש מיוצגים על ידי הרשויות הציבוריות בכל הנוגע לחירותם. אולם לעתים קרובות מונח חוצץ בין האזרחים למוסדות בדמות אינטרסים חד-צדדיים שמעוותים את מערכת היחסים הזו ומטפחים את יצירתה של אווירת עימות מתמשכת.

רוח אחווה אמתית מתגברת על האנוכיות האינדיבידואלית שמתנגשת עם יכולתם של האנשים לחיות בחירות ובהרמוניה בינם לבין עצמם. אנוכיות שכזו מתפתחת מבחינה חברתית – בין אם בצורות רבות של שחיתות, שהיא כה נפוצה כיום, או ביצירתם של ארגוני פשע, החל מקבוצות קטנות עד לאלו שמאורגנות ברמה העולמית. אותן קבוצות ממוטטות את החוק והצדק, מכות בלב ליבו של כבוד האדם. אותם ארגונים פוגעים קשות באלוהים, הם פוגעים באחרים והם פוגעים בבריאה, בייחוד כשלהם נימה דתית.

אני חושב, כמו כן, על הדרמה שוברת-הלב של השימוש בסמים, שמנפיקה רווחים בבוז לחוק המוסרי והאזרחי. אני חושב על הרס המשאבים הטבעיים ועל הזיהום המתמשך ועל הטרגדיה של ניצול כוח העבודה. אני חושב גם על הברחת כסף לא חוקי והימורים פיננסיים, שלעתים קרובות מתגלים כהרסניים לכל המערכת הכלכלית והחברתית ומביאים מיליוני גברים ונשים לידי עוני. אני חושב על זנות, שבכל יום גובה קורבנות תמימים, בייחוד הצעירים, ושודדת מהם את עתידם. אני חושב על תועבת הסחר בבני אדם, פשעים וניצול של קטינים, זוועת העבדות שממשיכה להתקיים אף היום בחלקים רבים בעולם; הטרגדיה של המהגרים, שמוצאים את עצמם לעתים קרובות כקורבנות של מניפולציה מבישה ולא-חוקית ושממנה מתעלמים לעתים קרובות. כפי שכתב יוחנן העשרים ושלושה: "אין דבר אנושי בחברה שמתבססת על יחסי כוח. מבלי לעודד, כפי שעליה לעשות, את השגת הצמיחה והשלמות האנושית, היא מוכיחה עצמה כמדכאת וכמגבילה את החופש שלהם". [17] אולם בני האדם יכולים לחוות חזרה בתשובה; עליהם לעולם לא להתייאש מהיותם מסוגלים לשנות את חייהם. ברצוני שיהיה זה מסר של תקווה ובטחון לכולם, אף לאלה שביצעו פשעים אכזריים, שכן אלוהים לא חפץ במות החוטא, אלא בשובו מדרכיו כדי שיחייה (ראה: יחזקאל יח:23).

בהקשר הרחב של הקשרים החברתיים האנושיים, כשאנחנו מביטים בחטא ובעונשו, אין אנו יכולים שלא לחשוב על התנאים הלא-אנושיים בבתי סוהר כה רבים, היכן שהכלואים מגיעים לדרגה תת-אנושית תוך הפרה של כבודם האנושי ובעיכוב תקוותם ורצונם לשיקום. הכנסייה עושה רבות בסביבות אלו, לרוב בדממה. אני קורא ומעודד את כולם לעשות יותר, בתקווה שהמאמצים הנעשים בתחום זה על-ידי גברים ונשים אמיצים כה רבים ייתמכו, בצדק ובכנות, גם בידי הרשויות האזרחיות.

אחווה מסייעת לשמר ולטפח את הטבע

9. המשפחה האנושית קיבלה מהבורא מתנה משותפת: הטבע. נקודת המבט הנוצרית על הבריאה כוללת שיפוט לחיוב בדבר הלגיטימציה של התערבויות בטבע, אם אלו נועדו לסייע והן מבוצעות באחריות, דהיינו בהכרת ה"דקדוק" המוטבע בטבע ובשימוש נבון במשאבים לרווחת הכלל, בכבוד ליופי, לסופיות וליעילות של כל יצור חיי ומקומו במערכת האקולוגית.

בקיצור, הטבע נמצא לרשותנו ואנחנו נקראים לשמירה אחראית עליו. אולם, לעתים כה קרובות אנחנו מונעים על-ידי תאבת בצע ויהירות השררה, החזקה, המניפולציה והניצול; אנחנו לא משמרים את הטבע ואנחנו לא מכבדים אותו או רואים בו מתנה אדיבה לה עלינו לדאוג ואותה עלינו לכוון לשירות אחינו ואחיותינו, לרבות הדורות הבאים.

בדרך מיוחדת, המגזר החקלאי הוא המגזר היצרני העיקרי עם הקריאה החיונית לטיפוח ולהגנה על המשאבים הטבעיים למען הזנת האנושות. בהקשר זה, הביזיון המתמשך של הרעב בעולם מביא אותי לשתף עמכם שאלה: כיצד אנחנו משתמשים במשאביו של כדור הארץ? על חברות בנות זמננו להרהר על סדר העדיפויות כלפיו הייצור מכוון. להשתמש במשאבי הטבע בדרך בה הכול יהיו חופשיים מרעב הוא הכרח מיידי. ישנן יוזמות ופתרונות אפשריים רבים והן אינן מוגבלות לגדילה בייצור. מן הידועות היא שהייצור הנוכחי מספיק ואף על פי כן מיליוני בני אדם ממשיכים לסבול ולמות מרעב, וזה מחדל אמתי. עלינו, אם כן, למצוא דרכים בהן כולם יוכלו להרוויח מפירות הארץ, לא רק כדי להימנע מהפער המתרחב בין אלה שיש להם יותר לאלה שעליהם להסתפק בפירורים, אלא, בראש ובראשונה, מכיוון שזו שאלה של צדק, שוויון וכבוד לכל אדם. בעניין זה ברצוני להזכיר לכולם שיעוד הכרחי ואוניברסאלי לכל המשאבים הינו אחד מעקרונות היסוד של הוראותיה החברתיות של הכנסייה. כבוד לעיקרון זה הוא תנאי הכרחי לביסוס גישה צודקת ויעילה לאותם משאבים חיוניים ובסיסיים להם כל אדם זקוק ולהם לו או לה יש זכות.

סיכום

10. את האחווה יש לגלות, לאהוב, לחוות, להצהיר ועליה יש להעיד. אך רק אהבה, הניתנת במתנה מאלוהים, מאפשרת לנו לקבל ולחוות את מלא האחווה. אין להפוך את המציאותיות ההכרחית לפוליטיקה ולכלכלה לידע טכני משולל אידיאלים ואינו מודאג מהממד הנשגב באדם. כשאותה פתיחות לאלוהים חסרה, כל פעולה אנושית מתרוששת ובני אדם מורדים לדרגת עצמים ברי ניצול. רק כשהפוליטיקה והכלכלה פתוחות לתנועה במרחב רחב יותר שמבוסס על האחד שאוהב כל איש ואישה, הן תשגנה סדר שמבוסס על רוח אמתית של אהבה שבאחווה ויהפכו לכלים יעילים להתפתחות האנושית המשולבת ולשלום.

אנחנו, הנוצרים, מאמינים שבכנסייה כולנו חברים בגוף אחד, כולנו הכרחיים בצורה הדדית, מכיוון שלכל אחד מאיתנו ניתן חסד בהתאם למידת מתנת המשיח, לטובת הכלל (ראה: אל האפסים ד:7, 25; הראשונה אל הקורינתיים יב:7). המשיח בא לעולם כדי להביא לנו חסד אלוהי, דהיינו, את האפשרות להשתתף בחייו. בכך כרוך מרקם של מערכות יחסים אחוותיות שמאופיינות בהדדיות, במחילה ובנתינה עצמית מוחלטת, על-פי רוחבה ועומקה של אהבת האלוהים המוצעת לאנושות באחד הצלוב והקם שאוסף את הכול בו: "מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. בָּזֹאת יֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם." (יוחנן יג:35-34). אלו הן בשורות טובות שדורשות מכל אחד מאתנו צעד אחד קדימה, הבעת אמפתיה מתמדת, הקשבה לסבלם ולתקוותיהם של אחרים, אפילו של אלה הרחוקים ביותר ממני, והליכה בדרך התובענית של האהבה שיודעת להעניק ולתת את עצמה בחופשיות לטובת כל אחינו ואחיותינו.

המשיח מקבל את כל האנושות ואינו רוצה שאיש יאבד. "הֵן הָאֱלֹהִים לֹא שָׁלַח אֶת בְּנוֹ אֶל הָעוֹלָם לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹלָם, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּוָּשַׁע הָעוֹלָם עַל־יָדָיו" (יוחנן ג:17). הוא עושה כן מבלי לדכא או להגביל איש מלפתוח לו את דלתות ליבו ושכלו. "הַגָּדוֹל בָּכֶם שֶׁיְּהֵא כַּצָּעִיר, וְהַמַּנְהִיג כַּמְּשָׁרֵת" – אומר ישוע - וּמִי הַגָּדוֹל, הַמֵּסֵב אֶל הַשֻּׁלְחָן אוֹ הַמְּשָׁרֵת? הֲלֹא הַמֵּסֵב! וַאֲנִי בְּתוֹכְכֶם כְּמוֹ הַמְּשָׁרֵת" (לוקס כב:27-26). כל פעולה, אפוא, חייבת להתאפיין בגישה של שירות לאנשים, בייחוד לאלה הרחוקים ביותר והידועים פחות. שירות הוא נשמת אותה אחווה שבונה שלום.

יהי רצון שמרים, אם ישוע, תעזור לנו להבין ולחיות כל יום את האחווה שנובעת מלב בנה ובכך להביא שלום לכל אדם על פני אדמתנו האהובה.

מהוותיקן, 8 בדצמבר 2013

[1] ראה: בנדיקטוס השישה עשר, האיגרת "אהבה באמת" (29 ביוני 2009), 19.

[2] ראה: פרנציסקוס, האיגרת "אור האמונה" (29 ביוני 2013), 54.

[3] ראה: פאולוס השישי, איגרת "קידמת העמים" (26 במרץ 1967), 87.

[4] ראה: יוחנן פאולוס השני, איגרת "הדאגה החברתית" (30 בדצמבר 1987), 39.

[5] "קידמת העמים", 43.

[6] "קידמת העמים", 44.

[7] "הדאגה החברתית", 38.

[8] "הדאגה החברתית", 39-38.

[9] "הדאגה החברתית", 40.

[10] "הדאגה החברתית", 40.

[11] ראה: "אהבה באמת", 19.

[12] מכלול התיאולוגיה II-II, שאלה 66, מאמר 2.

[13] מועצת הוותיקן השנייה, חוקה פסטורלית של הכנסייה בעולם המודרני "שמחות ותקוות", 69; ראה: ליאון השלושה עשר, איגרת "על הדברים החדשים" (15 במאי 1891), 19; "הדאגה החברתית", 42; המועצה האפיפיורית לצדק ולשלום, סיכום הוראותיה החברתיות של הכנסייה, 178.

[14] יוחנן פאולוס השני, איגרת "גואל האדם" (4 במרץ 1979), 16.

[15] ראה: סיכום הוראותיה החברתיות של הכנסייה, 159.

[16] פרנציסקוס, מכתב לנשיא פוטין, 4 בספטמבר 2013.

[17] יוחנן העשרים ושלושה, איגרת "שלום עלי אדמות" (11 באפריל 1963), 17.