זניט, סוכנות הידיעות הקתולית, פרסם סיכום זה של איגרת האפיפיור "שמחת הבשורה".

לקריאת הסיכום באתר זניט כאן

שמחת הבשורה ממלאת את ליבם וחייהם של כל הפוגשים בישוע. כך מתחילה האיגרת האפיפיורית "שמחת הבשורה" - Evangelii Gaudium -, בה האפיפיור פרנציסקוס עוסק בהרחבה בהכרזת הבשורה בעולם הבן-זמננו, בהסתמך, בין היתר, על תרומתו של הסינודוס (כינוס הבישופים) שנערך בוותיקן, מה-7 עד ל-28 באוקטובר 2012, בדבר ההכרזה המחודשת של הבשורה למען העברת האמונה. ברצוני שהמאמינים הנוצריים יתחילו פרק חדש, מלא שמחה, בהכרזת הבשורה ולהצביע על דרכים חדשות למסעה של הכנסייה בשנים הבאות (1). זוהי קריאה מעומק הלב לכל המוטבלים להביא את אהבת המשיח לאחרים, בצורה קבועה באמצעות שליחות (25), בכיבוש הסכנה הגדולה של עולמנו כיום, השיממון והכאב האינדיבידואליסטי (2).

האפיפיור מזמין את הקורא לגלות מחדש את חיוניותה המקורית של הבשורה, למצוא אפיקים חדשים ודרכים חדשות ליצירתיות, מבלי לסגור את ישוע בהגדרות אטומות (11). ישנו צורך בחזרה בתשובה בתפקוד הכנסייה, שלא יכולה להשאיר את הדברים במצבם הנוכחי (25) וצורך דומה בחידוש המבנים הכנסייתיים כדי לאפשר להם להפוך למרוכזים בשליחות (27). כמו כן, האפיפיור רואה צורך בחזרה בתשובה של מוסד האפיפיורות עצמה כדי להפוך מוסד זה לנאמן יותר למשמעות שישוע המשיח רצה לתת לו ולצרכים הנוכחיים של הכרזת הבשורה. התקווה שמועצות הבישופים המקומיות יתרמו להגשמת רוח האחווה ושיתוף הפעולה, אומר האפיפיור, לא הוגשמה במלאה (32). ישנו צורך בביזור (16). בהתחדשות זו, אל לכנסייה לפחד לבחון מחדש מסורות מסוימות שאינן קשורות ללב הבשורה, אפילו כאלו שלהן שורשים היסטוריים עמוקים (43).

אות לפתיחות האלוהים היא העובדה שעל דלתות הכנסייה להיות פתוחות תמיד, כך שאלה המחפשים את אלוהים לא יתקלו בדלת סגורה; כמו כן, אל לדלתות התקדישים להיסגר מכל סיבה שהיא. גוף המשיח הוא לא פרס למושלמים, אלא תרופה ומזון עוצמתיים לחלשים. לאמונות אלו ישנן השלכות פסטורליות, אותן אנו נקראים לשקול בפיקחות ובאומץ לב (47). פרנציסקוס חוזר ואומר שהוא מעדיף כנסייה פצועה, כואבת ומלוכלכת כתוצאה משהותה ברחובות, מאשר כנסייה הדואגת להיות במרכז ושסופה להיות לכודה ברשת של אובססיות והליכים. אם משהו צריך להטריד אותנו, זוהי העובדה שרבים מאחינו ואחיותינו חיים ללא החברות של ישוע המשיח (49).

האפיפיור הצביע על מספר פיתויים העומדים בפני אלו העוסקים בעבודת הכנסייה (77): אינדיבידואליזם, משבר זהות והתקררות הלהט (78). הגדול מכל האיומים הוא הגישה המעשית האפורה של חיי היומיום של הכנסייה, בה נדמה שהכול ממשיך כהרגלו, בזמן שלמעשה האמונה נשחקת (83). הוא מזהיר מתבוסתנות (84) ומפציר בנוצרים להיות אות לתקווה (86), להביא עמם מהפכה של רכּוּת (88). יש לחפש מחסה מרוחניות של "הרגשה טובה" המנותקת ממחויבות לאחינו ולאחיותינו (90) ולגרש את החומרנות הרוחנית שמתבטאת לא בחיפוש אחר כבוד האדון, אלא כבוד ורווחה אנושיים (93). האפיפיור מדבר על רבים שמרגישים עליונים על אחרים מכיוון שהם נשארים נאמנים ומקובעים לסגנון קתולי מסוים מן העבר. במקום להפיץ את הבשורה, הם מנתחים ומסווגים אחרים (94). הוא מדבר על אלה שלהם דאגה יומרנית לליטורגיה, לדוקטרינה ולהדרהּ של הכנסייה, אך ללא שום דאגה לכך שלבשורה תהיה השפעה אמתית על צרכיהם של בני האדם (95). זהו ריקבון עצום המוסווה כטוּב; אלוהים הצל אותנו מכנסייה חומרנית עם קישוטים רוחניים ופסטורליים מלאכותיים! (97).

האפיפיור קורא לקהילות הכנסייתיות לא ליפול קורבן לקנאה: מה רבות המלחמות המתרחשות בקרב עם האלוהים ובקהילות השונות שלנו! (98). למי נכריז את הבשורה אם זוהי הדרך בה אנו פועלים? (100) הוא מדגיש את הצורך בהגדלת האחריות של העמאים, שננעלים לעתים תכופות מחוץ למוקדי קבלת ההחלטות על-ידי התמקדות יתר בכהונה (102). הוא מוסיף, כמו כן, שישנו צורך בהרחבת ההזדמנויות לנוכחות נשית בכנסייה, בייחוד במסגרות שונות בהן מתקבלות החלטות חשובות (103). לא ניתן להתחמק בקלות ראש מהדרישה שזכויותיהן הלגיטימיות של נשים תכובדנה (104). על הצעירים להפגין מנהיגות רבה יותר (106). בכל הנוגע למחסור בקריאות לכהונה ולחיים מקודשים במקומות רבים, האפיפיור מדגיש שמכללות פרחי הכהונה אינם יכולים לקבל תלמידים על-בסיס אינטרס כזה או אחר (107).

בנוגע לתִּירבוּת (אינקולטורציה) – התאמת דרכי הוראת הכנסייה לתרבויות השונות בהן היא פועלת -, האפיפיור מעיר שלנצרות אין ביטוי תרבותי אחד בלבד ושלכנסייה פנים רבות (116). אנחנו לא יכולים לדרוש מיושבי כל היבשות, בשעה שהם חווים את האמונה הנוצרית, לחקות דרכי ביטוי שהתרבות האירופאית פיתחה לאורך ההיסטוריה שלה (118). פרנציסקוס מדגיש שבבסיסם של מנהגים דתיים ישנו כוח להכרזת הבשורה (126) ומעודד את מחקרם של התאולוגים, בהזכירו להם שהכנסייה והתאולוגיה מתקיימים כדי להכריז את הבשורה והוא מפציר בהם לא להסתפק בתאולוגיה לצרכים אקדמיים בלבד (133).

הוא מתמקד בצורה מיוחדת בדרשה, מכיוון שדאגות רבות הועלו בנוגע לשליחות חשובה זו ואין אנו יכולים להתעלם מהן (135). על הדרשה להיות קצרה ולהימנע מלהידמות לנאום או להרצאה (138); עליה להיות תקשורת מלב אל לב ולהימנע מלהעביר אך ורק הוראות מוסריות או אמוניות (142). הוא מדגיש את חשיבות ההכנה: דרשן שלא מתכונן אינו רוחני; הוא חסר כנות ואחריות (145). על הדרשה להיות חיובית כדי להציע תקווה ולא להשאיר אותנו לכודים בשליליות (159). הגישה להכרזת הבשורה צריכה להיות בעלת מאפיינים חיוביים: נגישות, מוכנות לדיאלוג, סבלנות, חמימות וקבלה שאינה שופטת (165).

בנוגע לאתגרים בעולמנו כיום, האפיפיור דוחה את המערכת הכלכלית הנוכחית כלא צודקת מיסודה (59). כלכלה שכזו הורגת מכיוון שהכלל לפיו החזק שורד, שולט. תרבות "החד-פעמי" (משתמשים פעם אחת וזורקים לפח) הנוכחית יצרה דבר חדש: אלה שנשארים בחוץ הם לא רק המנוצלים, אלא הנזנחים, בגדר "שאריות" (53). רודנות חדשה נולדה, בלתי-נראית ולעתים תכופות וירטואלית, זו של העצמאות של השוק, בו ספקולציות פיננסיות, שחיתות נרחבת והתחמקות ממסים לצרכים אנוכיים שולטים (56). הוא מגנה, כמו כן, את ההתקפות על חופש הדת ואת הרדיפות החדשות של הנוצרים. במקומות רבים הבעיה נסובה סביב אדישות ורלטיביזם רווחים (61). המשפחה, ממשיך האפיפיור, חווה משבר תרבותי עמוק. בהדגישו את התרומה היקרה מפז של הנישואין לחברה (66), הוא אומר שהאינדיבידואליזם של העידן הגלובלי והפוסט-מודרני שלנו מעדיף אורח חיים שמעוות את קשרי המשפחה (67).

הוא שב ומדגיש את הקשר העמוק שבין הכרזת הבשורה להתקדמות האנושית (178) ואת זכותם של רועים להביע דעות על כל מה שמשפיע על חייהם של בני האדם (182). איש לא יכול לדרוש שהדת תהיה נחלתם של החיים הפרטיים בלבד, ללא זכות להביע דעה על אירועים שמשפיעים על החברה. הוא מצטט את המבורך יוחנן פאולוס השני, שאמר שהכנסייה לא יכולה ואסור לה לעמוד בצד במלחמה על הצדק (183).

בעבור הכנסייה, הבחירה לעמוד לצד העניים היא קטגוריה תאולוגית ולא סוציולוגית. לכן אני רוצה כנסייה ענייה לעניים, הם יכולים ללמד אותנו רבות (198). כל עוד הבעיות של העניים לא באות לידי פתרון, לא ימצא פתרון לבעיות של העולם הזה (202). על אף היותה מושמצת לעתים תכופות, הפוליטיקה נשארת קריאה אצילית ואחת מצורות האהבה הנעלות ביותר. אני מתחנן בפני האדון להעניק לנו יותר פוליטיקאים שמודאגים באמת מחייהם של העניים! (205). הוא מוסיף דברי תוכחה: כל קהילה כנסייתית, אם היא מאמינה ביכולתה לשכוח מהעניים, מסתכנת בחורבן!

האפיפיור קורא לדאגה לחברים החלשים ביותר בחברה: חסרי בית, מכורים, פליטים, ילידים, קשישים שנשארים מבודדים וזנוחים יותר ויותר, ומהגרים, שהאפיפיור קורא לפתיחות רבה יותר כלפיהם (210). הוא מדבר על קורבנות הסחר בבני-אדם ועל צורות חדשות של עבדות: רשת מתועבות זו מבוססת עתה בערים שלנו ולאנשים רבים יש דם על הידיים כתוצאה מצב הנובע מההסכמה הנוחה והשקטה שלהם (211). מסכנות כפליים הן אותן נשים שסובלות ממצבים של דחייה, התעללות ואלימות (212). בין הפגיעים ביותר, בהם הכנסייה רוצה לטפל באהבה ובדאגה יתרה, הם ילדים שעוד לא נולדו, שהם חסרי הישע והתמימים ביותר בקרבנו. כיום נעשים מאמצים להתכחש לכבודם האנושי (213). אי אפשר לצפות מהכנסייה לשנות את עמדתה בשאלה זו, אין זה "מתקדם" לנסות לפתור בעיות באמצעות לקיחת חיי אנוש (214). האפיפיור קורא למתן כבוד לכל הבריאה: אנחנו נקראים לשמור ולהגן על העולם הפגיע בו אנו חיים (216).

בכל הנוגע לשלום, האפיפיור אומר שיש להשמיע קול נבואי של שלום כנגד ניסיונות לפיוס כוזב שנועדו להשתיק או לרצות את העניים, בעוד שאחרים מסרבים להיפטר מהפריווילגיות שלהם (218). לצורך בניית חברה בשלום, צדק ואחווה, הוא מציע ארבעה עקרונות (221): זמן חשוב יותר ממרחב (222), דהיינו שיש לעבוד לאט אך בטוח, ללא אובססיה לתוצאות מידיות (223). האחדות גוברת על הסכסוך (226), דהיינו שיש צורך באחדות רבגונית ומחייה (228). המציאות חשובה יותר מרעיונות (231), דהיינו שיש להימנע מרידוד הפוליטיקה או האמונה לרטוריקה (232). השלם גדול יותר מסך חלקיו, דהיינו שיש לפייס בין גלובליזציה למקומיות (234).

הכרזת הבשורה כוללת, כמו כן, דרך לדיאלוג שפותח את הכנסייה לשיתוף פעולה עם הממד הפוליטי, החברתי, הדתי והתרבותי (238). אקומניזם (הדיאלוג בין הכנסיות והקהילות הנוצריות) הוא דרך יקרה מפז להכרזת הבשורה. העשרה הדדית היא דבר חשוב ביותר: אנחנו יכולים ללמוד רבות זה מזה! לדוגמה מהדיאלוג עם האחים והאחיות האורתודוקסים שלנו, יש לנו, הקתולים, הזדמנות להעמיק בלמידת האחווה של הבישופים והחוויה הסינודלית – ההתייעצות – שלהם (246); דיאלוג וחברות עם עם ישראל הוא חלק מחייהם של תלמידי ישוע (248); דיאלוג בין דתי, אותו יש לבצע מתוך ביטחון ושמחה בזהות שלנו, הכרחי כתנאי לשלום בעולם ואינו מעיב על הפצת הבשורה (251-250); בזמננו, היחסים שלנו עם בני דת האסלאם קיבלו חשיבות מיוחדת (252). האפיפיור מפציר במדינות בעלות מסורת מוסלמית להבטיח חופש דת לנוצרים, זאת לאור החופש ממנו נהנים מוסלמים במדינות מערביות. בפני תקריות מבישות של קיצוניות אלימה, הוא קורא להימנע מהכללות מלאות שנאה, שכן האסלאם האמתי וקריאה נכונה של הקוראן מנוגדות לכל צורה של אלימות (253). כנגד ניסיונות להפריט את הדת, האפיפיור מדגיש שאין לכפות מתן כבוד ראוי למיעוט האגנוסטי והלא-מאמין בצורה שמשתיקה את האמונות של הרוב המאמין או מתעלמת מעושרן של המסורות הדתיות (255). לאחר מכן הוא חוזר על החשיבות של הדיאלוג והברית בין מאמינים ללא-מאמינים (257).

הפרק האחרון מוקדש למכריזי הבשורה, אלה שללא מורא פתוחים לפעולת רוח הקודש ושלהם האומץ להכריז את חדשות הבשורה בעוז בכל מקום וזמן, גם כשהם נתקלים בהתנגדות (259). אלו הם מכריזי הבשורה המתפללים ועמלים (262) בידיעה שהשליחות היא בה בעת תשוקה לישוע ותשוקה לעמו (268): ישוע רוצה שניגע בסבל האנושי, שניגע בגופם הסובל של האחרים (270). הוא מסביר: בהתמודדנו עם העולם, נאמר לנו לתת דין וחשבון בדבר תקוותנו, אבל לא בדרך בה אויב מבקר ומגנה (271). רק מי ששמח בחיפוש אחר טובתם של אחרים, בתשוקה לשמחתם, יכול להיות שליח הבשורה (272). אם אני יכול לעזור אפילו לאדם אחד לחיות חיים טובים יותר, הדבר מצדיק את מתן חיי שלי (274). האפיפיור קורא לנו לא להתייאש לנוכח כישלון או תוצאות מאכזבות, מכיוון שלעתים קרובות הפוריות אינה נראית, חמקמקה ולא מדידה; כל שעלינו לדעת הוא שהמחויבות שלנו הכרחית (279). האיגרת נחתמת בתפילה לכבוד מרים, אם הכרזת הבשורה. להכרזת הבשורה של הכנסייה יש ממד הקשור למרים. כשאנחנו מפנים את מבטנו למרים, אנחנו מאמינים שוב בטבען המהפכני של האהבה והרכות (288).