הפטריארך טוואל: איגרת רועים לציון סוף שנת האמונה

הפטריארך הלטיני של ירושלים פרסם איגרת רועים על מנת לסיים את שנת האמונה. האיגרת התפרסמה באתר הפטריארכיה ביום ב, ה-18 בנובמבר 2013.

אנו מפרסמים כאן את התרגום העברי של האיגרת (הודות לחבר הקהילה דימה).

"נָכוֹן לִבִּי"

"הוֹסֵף לָנוּ אֱמוּנָה"
(לוקס יז:5)

איגרת הרועים
של כבוד הפטריארך פואד טוואל
הפטריארך הלטיני של ירושלים

לכבוד סיום שנת האמונה 2013
ה-5 באוקטובר, 2013

הקדמה

לבישופים, לכוהנים, לנזירים ולנזירות ולמאמינים של ההגמוניה של ארץ הקודש.

חסד ושלום אדוננו ישוע המשיח עם כולכם!

בארץ הקודש, שנת האמונה נפתחה ביום חג גבירתנו מלכת ארץ ישראל, ב-28 באוקטובר 2012, במיסה שנערכה במקדש בדיר רפאת, הנמצא בין ירושלים ליפו. בהמשך, מיסה נוספת נערכה בעמאן, בכנסיית "גבירתנו של השלום". אנחנו חותמים זמן חסד זה בנצרת, ב-17 בנובמבר 2013 וביום ראשון שלאחר מכן בקהילות ברחבי ארץ הקודש.

בין האירועים החשובים של שנת האמונה הייתה בחירתו של האפיפיור החדש. ממועד בחירתו, האפיפיור פרנציסקוס ממשיך להדהים אותנו ואת העולם בענוותו. הוא מעשיר אותנו בדרשותיו היומיות ובהחלטותיו הנבונות לערוך רפורמה ולהחיות את הכנסייה מבפנים. אכן, נשבו רוחות של שינוי. אנחנו מקווים שהן תגענה אל כולנו, כך שנגיע אף אנו ל-"שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ". (אל-האפסיים ד:13) כך, כל אחד מאתנו יגשים את ייעודו וימלא את קריאתנו לשלמות ולקדושה.

בתחילת שנת האמונה, התפרסמה האיגרת של האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר, Porta Fidei (שער האמונה). האיגרת Lumen Fidei (אור האמונה) חתמה את השנה, איגרת שאת כתיבתה החל האפיפיור בנדיקטוס והיא הושלמה על-ידי האפיפיור פרנציסקוס. איגרת Lumen Fidei היא יצירתם של שני אפיפיורים ומהווה אור גדול בזמנים קשים אלה, בהם אנו נאלצים לקבל ולהפנים תנאים קשים שמקשים על קיומנו.

שנת האמונה משמעה רצון להגביר את אמונתנו. התפללנו שוב ושוב וביקשנו מהאדון, "הוֹסֵף לָנוּ אֱמוּנָה" (לוקס יז:5). התחינה היא שהאל ינחה אותנו בכל עמדותינו. באיגרת רועים זו, ארצה לענות, יחד עמכם, על שלוש השאלות הבאות:

1. מהי אמונה?

2. מדוע אני מאמין?

3. כיצד אנחנו מעבירים את האמונה לאחרים, בייחוד לדורות הבאים?

פרק ראשון
מהי אמונה?

1. אמונה היא מידה טובה תאולוגית

ספר תורת הכנסייה הקתולית (הקטכיזם) מגדיר אמונה כ:"מידה הטובה התאולוגית שבאמצעותה אנחנו מאמינים באלוהים ובכל שאמר וגילה לנו ובמה שהכנסייה מציעה לאמונתנו, מכיוון שהוא האמת. באמונה, האדם מחייב, מרצונו החופשי, את כל מאודו לאלוהים. מסיבה זו המאמין רוצה לדעת את האלוהים ולעשות את רצונו" (1).

אמונה היא לא רק דבקות שכלית באמיתות מסוימות אודות האלוהים, אלא אימון מלא בו וכניעה לו, כמו של ילד בהוריו, האוהבים אותו ודואגים לו. אמונה היא מחויבות מוחלטת לאלוהים, שהתגשם בפנינו בדמותו של ישוע המשיח, הקרוב לכל אחד מאתנו והאוהב את כל האנושות עד בלי סוף.

2. אמונה היא אור זוהר

אנחנו מאמינים שאדוננו ישוע המשיח מאיר את דרכנו. הוא אמר: "אֲנִי אוֹר. אֶל הָעוֹלָם בָּאתִי כְּדֵי שֶׁכָּל הַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִשְׁכֹּן בַּחֹשֶׁךְ" (יוחנן יב:46). אור זה יכול להאיר כל ממד בחיינו, את ההווה והעתיד שלנו. הוא יכול להנחות את צעדינו במציאות המורכבת בה אנו חיים. הודות לאמונתנו, אנחנו יכולים לראות בעוצמה, עמוקה, נשגבת ורחבה יותר מהשכל האנושי לבדו. במובן מסוים, אנחנו רואים מעט ממה שהאלוהים עצמו רואה! כך, אמונה היא סוג של חכמה המובילה אותנו לקבל את ההחלטות הנכונות בזמן הנכון. אולם ללא אותו אור, "הכול נעשה מבולבל, בלתי אפשרי להבחין בין טוב לרע, בין הדרך ליעד שלנו לדרכים אחרות המובילות אותנו במעגלים אין-סוף, המובילות לשום מקום." (אור האמונה, 3) וכך קשה לנו להבין את מה שקורה לנו בעולם הזה ובכנסייה; איננו מסוגלים להבין מה האלוהים רוצה מאתנו. אמונה היא מתנה מאת האלוהים האוצרת עוצמה רבה בתוכה. היא הופכת לכוח ולעוצמה בתוכנו ודרכה אנחנו מוציאים לפועל את רצונו הקדוש, למרות החולשה האנושית שלנו.

3. אמונה היא אוצר יקר!

זהו האוצר הטמון בשדה (ראה מתי יג:44). אנחנו גילינו אותו בחסד האלוהים. כדי להשיג אותו, עלינו להיות מוכנים למכור הכול. השדה בו נמצא האוצר אינו אלא אנו עצמנו. אנחנו, הנוצרים, יכולים לחשוב על עצמנו כעל עשירים, שכן יש בבעלותנו אוצר זה בארץ הקודש בה נולדנו, גדלנו, למדנו את אמונתנו והכרנו את ישוע המשיח שקידש ובירך ארץ זו. הוא קרא לנו להיות עדיו, נושאי שליחותו ומסרו בארץ בה הוא חי, עבד ולימד, בה מת וקם לתחייה למען ישועתנו. בארץ זו הוא גם שלח את רוח הקודש ללוות אותנו. מסיבה זו הוא אמר: "אַל תִּירָא עֵדֶר קָּטָן." (לוקס יב:32) לכן, איננו מפחדים בהיותנו מעטים וחלשים, שכן כוחנו נמצא בו, שקרא לנו מהאפלה אל האור ועשנו לבני האור (ראה: הראשונה לכיפא ב:9).

4. אלוהים נאמן

מי שמאמין בטוח (אור האמונה 10 ו-23). הוא הולך בבטחה ובשלום מכיוון שהאלוהים עמו והוא הבטיח לו ישועה, חיים ואור. בה בעת, אלה המאמינים באלוהים נקראים להיות נאמנים וישרים שכן האלוהים נאמן לנו. אוגוסטינוס הקדוש אמר: "אדם נאמן כשהוא מאמין באלוהים ובהבטחותיו; אלוהים נאמן כשהוא נותן לאדם את מה שהוא הבטיח" (אור האמונה, 10).

אלוהים נאמן עד הסוף ומעולם לא מפר את הבטחותיו. מה שמחזק את האמונה שלנו בו היא העובדה שהוא כל-יכול, כל יודע ושהוא אוהב אותנו. מנקודה זו, דבר אינו מפחיד אותנו, לא ההווה, לא העתיד ולא הפורענויות המתלתלות את ארצנו, זאת מפני שאנחנו מאמינים ובטוחים בכך שאנחנו מוגנים באמונה ובחיים שהאלוהים רוצה שיהיו לכולנו. כדי שהאמונה תשכון בנו וכדי שנתחזק באמונה, עלינו לעמוד על המשמר, לקרוא ולהרהר בדבר האלוהים. אנחנו נשמע את קולו אם נאזין, שכן דברו חי. הוא מדבר אלינו דרך כתבי הקודש. את הקריאה בכתובים משלימים מעשים המראים דבקות ושמים אותנו בנוכחות האלוהים: מיסה של יום ראשון, תפילה בבית, תקדישי הווידוי וגוף המשיח. כל המעשים הללו יוצרים חיים חדשים בקרבנו, הם הופכים אותנו לשליחים המביאים לאנושות את הבשורה הטובה של אלוהים.

5. אמונת אברהם

האיגרת Lumen Fidei מזכירה שני מאמינים דגולים: אברהם, אבינו באמונה, והבתולה הקדושה, אם אדוננו ואמנו. אברהם לא ראה את האלוהים, אלא שמע את קולו והאמין בהבטחותיו, למרות שלפעמים הן חרגו מההבנה האנושית. בזקנתו, האלוהים הבטיח לו בן משרה אשתו, שהייתה עקרה. הוא האמין והדבר התגשם. האלוהים הבטיח לו זרע רב ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים.

הוא האמין בהבטחת האלוהים, גם כשהאלוהים ביקש ממנו להקריב את בנו יחידו, את יצחק, שדרכו הוא היה מקבל זרע רב! אברהם האמין שהאלוהים, שנתן לו בן על אף עקרות אשתו, יכול היה להשיבו מן המתים ולהגשים את הבטחתו, הבלתי מובנת באותו הרגע עצמו. האמונה של אברהם היא דוגמה ומופת לאמונה מושלמת ומוחלטת שמגישה ומפקידה את עצמה ו"הולכת עם האלוהים" ללא מורא או היסוס, בביטחון שהאלוהים נאמן: "הוּא נִשְׁאָר נֶאֱמָן, כִּי לֹא יוּכַל לְהִתְכַּחֵשׁ לְעַצְמוֹ" (ראה: השנייה אל טימותיאוס ב:13-11).

6. אמונת הבתולה מרים

מרים עברה את אירועי חייה לאור האמונה. היא האמינה לדבריו של השליח השמימי, שהיא תתעבר ללא מעורבות גבר, אלא מרוח הקודש ושהיא תלד את בנו של אל-עליון (ראה: לוקס א:32-31). היא האמינה שבת-דודתה אלישבע תלד אף היא בן בזקנתה! הבתולה מרים מיהרה לעין כרם לבקרה ולעזור לה. מרים האמינה באלוהים כשהיא ברחה למצרים כדי להתרחק מהסכנה של הורדוס. היא האמינה בבנה ישוע וברז שלו, אפילו לפני שהיא הבינה אותו אף בצורה חלקית.

במהלך החתונה בקנה, היא האמינה שישוע יגשים את משאלתה, שהוא מסוגל להפוך מים ליין וכך, לברך כל נישואין נאמנים. היא האמינה שבנה, שמת על הצלב, הגשים את תכנית הישועה ושהוא העלה עצמו קורבן לישועת העולם. היא השתתפה בסבלות בנה בדממה ובגבורה. אלוהים גמל לה על אמונתה וניחם אותה בתחיית המושיע! אמונתה העניקה לה שלווה ושמחה רבה במהלך חייה, גם ברגעים המכריעים ביותר, עד כי אלישבע שיבחה אותה: "אַשְׁרֵי זוֹ שֶׁהֶאֱמִינָה כִּי יִתְקַיְּמוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר נֶאֶמְרוּ לָהּ מֵאֵת אֱלֹהִים." (לוקס א:45) הבתולה חייה את אמונתה בגבורה כאמה כנועה לאדון, בביטחון מלא ברצונו, גם כשהיא לא הבינה לגמרי. חייה היו 'כן' מוחלט לאלוהים והיא חיה אותם בציות האמונה. האל הנאמן, שראה בעוני אמתו, בחר בה וקידש אותה להיות אם דברו שנעשה בשר (ראה: לוקס א:49-46)

7. אמונה ואהבה

באיגרתו Porta Fidei, האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר כותב על מערכת היחסים בין האמונה לאהבה. הוא מצטט את האיגרת אל הגלטים, בה שאול השליח מדגיש שאמונה היא זו ש-"פּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶךְ אַהֲבָה." (אל-הגלטים ה:6) אהבה פעילה זו, אהבה אמתית זו, ממלאת את לב המאמין ומובילה אותו, בחסד האלוהים, לשאת עדות לאמונה כדי להכריז אותה חזק ככל הניתן לכל יושבי תבל. בדרך זו, האמונה מתחזקת באנושות ויכולה לשגשג. האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר מסיים את הרהוריו בציטוט מהאיגרת של יעקב, הבישוף הראשון של עירנו הקדושה, שמדבר על כך שאמונה מובאת לידי שלמות במעשים, מעשים של אמונה ואהבה (ראה: יעקב ב:26-14). אף נוצרי לא יכול להפריד בין אהבת האלוהים לאהבת הזולת. מי שאוהב את האלוהים, מעצם ההגדרה אוהב את זולתו. יוחנן המבשר כתב: "אִישׁ אִם יֹאמַר 'אוֹהֵב אֲנִי אֶת אֱלֹהִים' וְהוּא שׂוֹנֵא אֶת אָחִיו, שַׁקְרָן הוּא; כִּי מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת אָחִיו אֲשֶׁר הוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ לֹא יוּכַל לֶאֱהֹב אֶת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הוּא אֵינֶנּוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ." (הראשונה ליוחנן ד:20) אמונה משגשגת באהבה. אהבה ללא אמונה נהיית לתחושה חולפת. אמונה ואהבה משלימות זו את זו: אנחנו מאמינים במי שאנחנו אוהבים ואנחנו אוהבים את מי שאנחנו מאמינים בו (2).

אין אהבה ללא אמונה, כמו כן אין אמונה ללא אהבה. אמונה ללא אהבה נעשית לבלתי אפשרית, מאמץ מיותר אשר עולה בתוהו. ללא אהבה, האמונה ריקה וכל מעשיה חסרי ערך. האלוהים הוא האהבה. היכן שאין אהבה, האלוהים לא נוכח ומאמצינו הרוחניים נידונו לכישלון. החוזק והיציבות של אמונתנו הנוצרית מושרשים בהכרח באהבתנו את האלוהים. התפתחות אמונתנו תלויה בפריצת כוחות אהבת האלוהים הטמונים בנו. זוהי העוצמה הרוחנית הגורמת למעיינות חיי הנצח לפרוץ בקרבנו.

8. אמונה וניסיונות

בארץ הקודש, אנחנו חיים במצב קשה מבחינה אנושית, כלכלית ופוליטית. מצב לו השפעות שליליות על כל יושבי ארצו של המשיח: על הנוצרים כמו גם על האחרים. לפעמים הנוצרים במיוחד עומדים בפני מבחן, מה שגורם להם לשאול שאלות ולפתח פחדים בנוגע לעתיד קיומם וגורלם. האם יהיה סוף לנוכחות הנוצרית בארץ המשיח והכנסייה המוקדמת? האם קיומם יהפוך לזיכרון עבר בלבד? או שמא הכנסיות שלהם יהפכו למקדשי דממה ואבנים קרות?

בחברה שלנו באופן כללי – התלונות מתרבות ואיתן העצב והייאוש! אזורנו סובל קשות. אין פתרון באופק. הקהילות הנוצריות שלנו נראות מאוכזבות, כמו שני התלמידים בדרך לעמאוס, שהביעו את החדרה והבלבול שלהם כאילו מעולם לא חוו את הבשורה על תחיית האדון (3).

אנחנו זקוקים לתשובת האמונה לאותן השאלות והתלונות. אנחנו זקוקים לנחמה של אמונתנו המוצקה בהשגחה האלוהית, אותה השגחה בה האלוהים "מְנַחֵם אוֹתָנוּ בְּכָל צָרוֹתֵינוּ בְּאֹפֶן שֶׁנּוּכַל לְנַחֵם אֶת הַלְּחוּצִים בְּכָל צָרָה שֶׁהִיא - בַּנֶּחָמָה שֶׁנֻּחַמְנוּ אָנוּ מֵאֵת אֱלֹהִים; כִּי כְּשֵׁם שֶׁשּׁוֹפְעִים בָּנוּ סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ, כֵּן גַּם שׁוֹפַעַת נֶחָמָתֵנוּ עַל־יְדֵי הַמָּשִׁיחַ." (השנייה אל הקורינתים א:5-4) אנחנו יודעים שישוע, שהרגיע את הסופה בכינרת, ירגיע את כל הסופות שסוערות עלינו. הבה נהיה סבלנים וערניים בעודנו מחכים לחזרת האדון שילך על פני מים כדי להרגיע את הגלים! אנחנו חיים באמונה, תקווה ואהבה ש-"הוּצְקָה לְתוֹךְ לִבֵּנוּ עַל־יְדֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ" (אל-הרומים ה:5).

פרק שני
מדוע אני מאמין?

9. נוצרים מלידה

בדרך כלל מאמינים לא שואלים את עצמם שאלות על אמונתם מפני שהיא נתפסת כמובנת מאליה. "אני נוצרי מכיוון שנולדתי נוצרי!" אותה תופעה קיימת גם בקרב יהודים, מוסלמים, דרוזים ואחרים. אך גישה זו לא מספיקה מכיוון שלפחות בשביל הנוצרים, אמונה אינה יכולה להיות אך ורק, או בראש ובראשונה, עניין תורשתי: זוהי מתנת האלוהים שמתקבלת בחירות מוחלטת כתגובה לאהבה שהאלוהים אוהב אותנו.

מקורה בלב האלוהים המעניק לנו את חסדו, או ליתר דיוק מעניק לנו את עצמו, החל מהאבות והנביאים וכלה בדבר שנעשה בשר (ראה: אל-העברים א:1). אותו דבר האל הוא זוהר כבוד האלוהים וצלם עצמותו (ראה: אל-העברים א:3-1).

הוד קדושתו האפיפיור פרנציסקוס כותב ב-"אור האמונה": "האמונה היא תולדת המפגש עם האלוהים החיים שקורא לנו ומגלה את אהבתו, אהבה הקודמת לנו ובה אנו יכולים להיתמך כדי לזכות לביטחון ולבנות את חיינו. בהשתנותנו על ידי אותה אהבה, אנחנו זוכים לראייה מחודשת, בעיניים חדשות הרואות; אנחנו מבינים שהיא מכילה הבטחה גדולה של הגשמה ומראֶה את העתיד נפתח לפנינו." (מס. 4) מסיבה זו אנו מאמינים: מכיוון שהאלוהים אהב אותנו ודיבר אלינו. ואנחנו קיבלנו אהבה זו והשבנו לאהבה באהבה.

ייתכן ויש שישאלו: איזו הוכחה יש לקיומו של האלוהים? ההוכחה הראשונה נובעת מניסיוננו ומקול המצפון הזועק בתוכנו, כפי שכתב שאול השליח: "קִבַּלְתֶּם רוּחַ הַמַּקְנָה מַעֲמָד שֶׁל בָּנִים, וּבְרוּחַ זֹאת אָנוּ קוֹרְאִים 'אַבָּא, אָבִינוּ'. הָרוּחַ עַצְמָהּ מְעִידָה יַחַד עִם רוּחֵנוּ שֶׁבָּנִים לֵאלֹהִים אָנוּ" (אל-הרומים ח:16-15). אנחנו מאמינים באמצעות כוחה של אותה רוח; אנחנו מאמינים מכוח מה שאנחנו חווים בחיים. בינות להוכחות אחרות, ניתן למצוא את אמונת הכנסייה לאורך הדורות, בה בולטים המרטירים והקדושים האחרים. אמונתם היא דוגמה וכתף תומכת לאמונתנו.

כל אחד מאתנו, בחוויה אישית, נגע ברגעים מסוימים בחייו בנוכחותו האדירה של האדון, ברחמיו, בצדקתו, באהבתו, בהשגחתו ובשלומו. הוא זה שמנחה אותנו בחיים אלה, החל מלידתנו וטבילתנו וכלה בנשימתנו האחרונה. לעתים תכופות הוא בוחר לנו קריאה וייעוד לא צפויים ושמחתנו תלויה במימושם בחיינו. כל אחד מאתנו הוא ספינה. האלוהים הוא רב החובל! לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו חווים צירופי מקרים. אבל, עם האלוהים, למאמינים אין צירופי מקרים, ישנו האלוהים האוהב את האנושות ודואג לה. אנחנו לא קורבנות של צירופי מקרים ולא של גורל עיוור ואכזר, אלא אנחנו ילדים ההשגחה האלוהית. "אָנוּ יוֹדְעִים כִּי אֱלֹהִים גּוֹרֵם לְכָךְ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו, הַקְּרוּאִים עַל־פִּי תָּכְנִיתוֹ" (אל-הרומים ח:28).

10. הוכחות ההיגיון

הברואים מעידים על בוראם. מכיוון שהם חיים ומתנועעים, חייב להיות בורא; מכיוון שיש סדר בבריאה, מחויב המציאות שתהיה ישות עליונה שיצרה סדר זה. אנחנו יכולים לומר יחד עם כותב ספר תהילים: "הַשָּמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל וּמַעֲשֵה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהילים יט:1). פאולוס השליח מפתח רעיון זה באיגרת אל הרומים: היופי, הסדר וההרמוניה של היקום מבטיחים לנו את קיומו של אלוהים (ראה: אל הרומים א:18).

11. אני מאמין בישוע המשיח

11.1 הדבר האל הנצחי

בעבור אלה שאינם מכירים את אלוהותו של המשיח, הוא ממשיך להיות יחיד סגולה שהדהים את בני זמנו ומעורר פליאה אף היום. אולם בשבילנו, הוא יותר מאישיות יוצאת דופן: הוא דבר האלוהים ואחד עמו, כך שהרואה אותו "רָאָה אֶת הָאָב" (יוחנן יד:9).

אני מאמין בו, אל ואדון. בסוף שנת האמונה הזו, כל אחד מאתנו קורא לו "אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי" (יוחנן כ:28), כפי שעשה תומא השליח שפקפק בראשונה. המשיח הוא דבר האלוהים שנעשה בשר, נעשה כמונו בכל מובן מלבד החטא (ראה: אל-העברים ד:15). יוחנן המבשר כתב עליו בפתיחת ספר הבשורה שכתב: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר. הוּא הָיָה בְּרֵאשִׁית עִם הָאֱלֹהִים. הַכֹּל נִהְיָה עַל־יָדָיו, וּמִבַּלְעָדָיו לֹא נִהְיָה כָּל אֲשֶׁר נִהְיָה" (יוחנן א:3-1). ואף הוסיף: "אֶת הָאֱלֹהִים לֹא רָאָה אִישׁ מֵעוֹלָם; הַבֵּן הַיָּחִיד, הַנִּמְצָא בְּחֵיק הָאָב, הוּא אֲשֶׁר הוֹדִיעוֹ" (יוחנן א:18). עלינו להכיר אותו יותר, לאהוב אותו מתוך תשוקה להעמיק את ההבנה שלנו בנוגע לכך שהוא אהב אותנו ונתן את עצמו בעדנו.

11.2 המורה

אני מאמין שישוע המשיח הביא עמו תורה נשגבת עליה איש לא יכול היה ומעולם לא יוכל להתעלות. הקהל התפעל מדרשותיו ואמר: "מיהו? הוא מדבר בסמכות! מעולם לא שמענו דבר דומה!" דבריו הם ניסים ופסגתם היא "הדרשה על ההר". כשגנדי קרא אותה, הוא התרשם עמוקות. הוא נדהם מה-"נוצרים", כביכול, שכבשו את ארצו. הוא הבין שהתנהגותם סתרה את תורת האדון. אז הוא אמר: "תנו לי את המשיח שלכם וקחו את הנוצרים שלכם הרחק ממני." גם אנחנו שואלים את עצמנו שאלות אלו: האם אנחנו נוצרים כפי שהמשיח היה רוצה שנהיה, כך שמי שיראה אותנו יקבל את האדון ישוע ויבוא אליו? או שאנחנו מרחיקים מהמשיח את אלה שמכירים אותנו, גורמים להם לדחות ואף חלילה לשנוא אותו?

למרות שהמשיח חיי לפני אלפיים שנה, הוא נמצא עמנו היום. הוא בן זמנה של האנושות, תמיד ובכל מקום. הוא עמנו ומנחה אותנו, אם רק נפקח את עיניי וליבנו ונקשיב לדבריו. הוא עמנו ומנחה אותנו אם אנחנו שמים לב לאירועים שקורים לנו בזכותו. כל אירוע הוא קריאה, חסד, אור המאיר ממנו. מה שלפעמים מפחיד אותנו צריך להרגיע אותנו, ביודענו שכל אירוע הוא אות לנוכחותו בקרבנו.

כשאנחנו חושבים על חייו הארציים של המשיח, מילדותו עד למותו, כשאנחנו חושבים על תורתו ועל הניסים שחולל בארצנו הקדושה, אנחנו מכריזים "אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!" בחסד אמונתנו, אנחנו מחזירים אותו לכפרים ולעיירות שלנו ואנחנו רואים אותו כפי שראוהו בני זמנו. הבה נכיר בו כחברנו וככוחנו.

11.3. המושיע

ישוע, בעיני האנושות, אלה הלא מכירים אותו מקרוב, הינו אישיות ייחודית, אשר הפתיע את בני דורו ולא מפסיק אף היום להפתיע את אלה המתקרבים אליו. אולם אנחנו כן מכירים אותו כפי שאמר יוחנן המבשר באיגרתו: "אַתֶּם יֵשׁ לָכֶם הַמְשִׁיחָה מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ, וְכֻלְּכֶם יוֹדְעִים" (הראשונה של יוחנן ב:20). כן, הכרנו אותו. הוא הרבה יותר מאישיות מפתיעה. הוא דבר האלוהים החי, הוא והאב אחד הם. הוא אף אמר: "הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב" (יוחנן יד:9). הוא המושיע והגואל. הוא אהב אותי ומסר את חייו למעני.

11.4. מופת האנושות

אנחנו אוהבים את ישוע בשל חמלתו, בשל ענוותו ונגישותו. הוא היה, ועדיין, כה קרוב לאנושות! הוא כיבד ואהב חוטאים, דייגים, מוכסים, הוא ריפא חולים ואחוזי שדים והתרחק מאנשים "קטנים" וקטנוניים. הוא היה נדיב ברחמיו כדי שיוכל להציל את החוטאים וזאת מבלי להתקרב לחטא בעצמו. אנחנו שואלים את עצמנו: האם אנחנו אוהבים את האנושות כפי שהוא אהב אותה? אנחנו, הנושעים על-ידי המשיח, נוכל, בחסדו, להיות מושיעים קטנים כמוהו.

אנחנו מאמינים בו כי הוא אמר: "לִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ" (מתי כ:28). הוא נתן ומעולם לא לקח. שאול השליח אמר: "יְהֵא בָּכֶם הֲלָךְ רוּחַ זֶה אֲשֶׁר הָיָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (ראה: אל-הפיליפים ב:5). יש לנו הרבה דברים לחשוב עליהם! זוהי תכנית פעולה שלמה שמקיפה את כל חיינו!

12. אני מאמין בכתבי הקודש

אני מאמין בכתבי הקודש מכיוון שהם מספרים לי על מה שהאלוהים עשה למען האדם שאותו ברא, משחר הימים ועד לבוא אדוננו ישוע המשיח, ש-"שָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ" (יוחנן א:14,1). כל כתבי הקודש (46 ספרי הברית הישנה ו-27 ספרי הברית החדשה) מעידים שתולדות הישועה כיוונו, באירועים אין-ספור, לביאתו של המשיח.

.12.1 סיפור שזור בחטא ותשובה

ניתן לסכם את תולדות היחסים בין האלוהים לאדם בבריאה, בנפילה ובמחילת הבורא, שדבק באהבתו ובבריתו עם האנושות על אף הבגידה והחטא. אנחנו מכירים בחטאינו, בחולשה ובבגידה של אבותינו. אנחנו מבקשים מהאדון להעניק לנו את אמונתם, סבלנותם וענוותם של הצדיקים, כמו גם את חזרתם המתמדת בתשובה לפני האדון. כך, בקריאה בכתבי הקודש, הבנתנו את האנושות, את עולמנו, את העבר ואת העתיד שלנו מתבהרת. ללא אור ההתגלות, היקום נשאר חסר פשר וההיסטוריה האנושית בלתי ניתנת להבנה (ראה: אור האמונה, מס. 3)

12.2 התשובה מכתבי הקודש

כתבי הקודש הם אור המאיר בפני אתגרים מרובים. לכולנו יש שאלות קיומיות: מיהו האלוהים? האם הוא משגיח על העולם ועל האנושות? האם הוא מכיר אותי אישית, או שאני סתם עוד אדם בשבילו? האם יש לו תכנית לחיי? מדוע יש כל כך הרבה רוע בעולם? מדוע ישנו מוות? מה קורה לאחריו? האם צדק האלוהים פועל בעולם הזה? למה חייב להיות עולם הבא? בכתבי הקודש אנחנו מוצאים את כל התשובות לשאלות הללו, לחידות ולבעיות שנראו בתחילה בלתי פתירות.

אם אנחנו קוראים בכתובים ומהרהרים בהם יום-יום, הם יעשירו אותנו ויאפשרו לנו להשיג בהדרגה "אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, עֲנָוָה וְרִסּוּן עַצְמִי" (אל-הגלטים ה:23-22).

בסיליוס הקדוש כתב: "דבר האלוהים 'מרפא' את האדם מכל תחלואיו הרוחניים, הנפשיים, המוסריים והגופניים. ישנו קשר בין הנשמה לבריאות הגוף. חיים מאורגנים היטב, מלאים בשמחה, בשלווה פנימית, משתקפים בבריאותו של האדם, באיזון שלו ובמזגו." פרנציסקוס הקדוש אמר על הכתובים: "זהו בית ספר כמו גם מקום לרפואה אלוהית; כשאנחנו פותחים את דבר אלוהים המושיע, אנחנו נרפאים והופכים לרופאים רוחניים."

13. אני מאמין בכנסייה אחת, קדושה, קתולית ושליחית

חייו של המאמין הם קיום כנסייתי; חיים שאותם המאמין חי בכנסייה (אור האמונה, מס. 22), מכיוון שהכנסייה כולה, כדברי שאול השליח, היא גוף אחד וכל המאמינים אחד הם במשיח (ראה: אל-הרומים יב:3).

13.1 נס התפשטות הכנסייה

הכנסייה שאליה אני משתייך מהווה נס בהתפשטותה ובהמשכיותה. תינוק קטן נולד במערה ובשעה שגדל חולל נסים ונפלאות, והוא נדון למות על צלב. תלמידיו נרדפו. אולם, הכנסייה שהאמינה בו התפשטה ורבתה. בתחילה בגבולות האימפריה הרומית הפגאנית עצמה, זו שהרגה את המשיח - מקים הכנסייה! על אף פורענויות ורדיפות אין-ספור, הכנסייה המשיכה להתקיים. סירתו של כיפא המשיכה להפליג למרות הרוחות והגלים! רבים חזו את סוף הנצרות החל מהמאות הראשונות לקיומה. נביאי החורבן הרימו את קולם, בייחוד בתקופת הרנסנאס, בראשית המהפכה התעשייתית ובזמן ההתקדמות הטכנולוגית של ימינו. אך הכנסייה נשארה יציבה: ישוע תמיד מרגיע את הסופות (ראה: מתי ז:29).

13.2 נס קדושת הכנסייה

בכנסייה אנחנו מוצאים חטא וחסד גם יחד, חוטאים רבים אך גם קדושים לאין-ספור. הם פירות טובים לעץ טוב. הם חברי האלוהים ושוכנים ב-"בֵית אֱלֹהִים" (הראשונה לטימותיאוס ג:15) שנבנה ב-"עִיר שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְסוֹדוֹת, שֶׁאַדְרִיכָלָהּ וּמְקִימָהּ הוּא הָאֱלֹהִים" (אל-העברים יא:10).

הקדושים הם הגיבורים שלנו, דוגמה ומופת לתלמידי המשיח, אחינו ואחיותינו באמונה המתפללים בעדנו דרך המתווך היחיד, ישוע, האל והאדם. ישנם קדושים מכל הגילאים, מילדות עד לשיבה מופלגת. הם מגיעים מכל שכבות החברה: גברים ונשים, בתולות, נזירים ואנשים נשואים. הקדושים מספקים לנו מופת לאמונה ואבני בוחן בחיינו ובהחלטותינו, בניסיוננו ללכת אחר המשיח.

לאחרונה קיבלנו את שרידיהם של הקדושה תרז של ישוע העולל ושל דון בוסקו. בכל שנה אנו חוגגים בארצנו את חגה של הנזירה המבורכת מרים של ישוע הצלוב מעיבלין שבגליל ושל הנזירה המבורכת מרי-אלפונסין מירושלים. אנחנו בטוחים שישנם קדושים החיים בקרבנו, כפי שהמשיח חי. הדוגמה שלהם מעודדת אותנו להידמות להם בחיינו.

פרק שלישי
אמונה מתקבלת ואמונה נמסרת

14. כל נוצרי הוא שליח האמונה

מספר ימים לפני ביקורו בברזיל לכבוד יום הנוער העולמי, האפיפיור פרנציסקוס פרסם בטוויטר: "בשנת אמונה זו, הבה נזכור שהאמונה איננה רכוש שלנו, אלא דבר אותו אנו חייבים לחלוק. כל נוצרי הוא שליח". המסר הקצר הזה מדגיש את העובדה שאת האמונה יש לקבל כמתנה ואסור לאדם לשמור אותה לעצמו בלבד. הכרחי למסור אותה הלאה ולחלוק אותה עם אחרים. אסור לנו להתעלם ממצוות ישוע: "לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה" (מרקוס טז:15) ו-"כְּשֵׁם שֶׁהָאָב שָׁלַח אוֹתִי, כֵּן גַּם אֲנִי שׁוֹלֵחַ אֶתְכֶם" (יוחנן כ:21).

אכן, אין לנעול את מתנות האלוהים בתיבה; עלינו לחלוק אותן עם כולם. אולם, נשאלת השאלה: מה אנחנו מעבירים הלאה? מה אנחנו חולקים עם אחרים? אנחנו מספרים להם על מה שקיבלנו ובמה אנחנו מאמינים. במילים אחרות, אנחנו מאמינים באלוהים אחד, הבורא, מקור כל טוב, כל-יכול, צודק, רחמן ואוהב אדם. אנחנו מאמינים בישוע המשיח, דברו הנצחי. אנחנו מאמינים ברוח הקודש, המנחם, מקור הכוח והאהבה, המזכיר לנו את כל מה שישוע לימד אותנו (ראה: יוחנן יד:26).

אנחנו מאמינים בכל מה שהאדון לימד אותנו, ובכל מה שסיפרו לנו השליחים שבאו אחריו וכתבו בספרי הבשורה ובאיגרות, נמצא סיכום לאמונה הנוצרית ב-"אני מאמין" שאנחנו קוראים כל יום ראשון. אנחנו מאמינים באל אחד ומשולש. אנחנו מאמינים בכנסייה אחת, קדושה, קתולית ושליחית; בטבילה ובמחילת החטאים ובחיי הנצח. עיקרי אמונה אלה הם לא ידע שאנחנו צוברים בלבד, אלה עיקרי חיינו. הם מקורות אור בהתמודדות שלנו עם אתגרים שונים. הם מקור לכוח ולאהבה בתוכנו. הם מלמדים אותנו כיצד לחיות את חיינו, במשפחותינו, בקהילותינו, בעיירותינו ובמחוזותינו. אנחנו מאמינים בכל אלה ואנו מכריזים אותם למען הדורות הבאים, כך ש"אוצר" האמונה ישרוד לאורך הזמן ובלב האדם.

15. המשפחה, הקהילה ובית הספר מוסרים את האמונה

15.1 המשפחה

כל מאמין שקיבל את מתנת האמונה אחראי למסירתה. אנחנו מתחילים בבית. להורים ישנן האחריות והחובה בפני האלוהים להעביר את אוצר האמונה לילדיהם. ראשית, עליהם לטפח את האמונה שקיבלו באמצעות כתבי הקודש וגוף המשיח. מהעוצמה הנובעת מדבר האלוהים, הם יכולים להפוך לעדי אמת לילדיהם. אז, המשפחה יכולה לסמוך על הכנסייה ועל בית הספר. בראש ובראשונה על הכנסייה, מכיוון שאמונה אינה עניין פרטי, אלא נוגעת בכל עם האלוהים, המונחה על ידי אמו, הכנסייה, אשר נשלחה על-ידי ישוע עצמו. האמונה איננה עניין פראי בלבד; היא שייכת לכל אחד מאתנו ומיועדת לכל הכנסייה.

לכן, הפרט מאמין בכנסייה ויחד עם הכנסייה, בקהילה ויחד עם הקהילה, שהיא דמות של הכנסייה האוניברסאלית בה כל אחד נתמך על-ידי חברו ובה כולם יחד תומכים בכל פרט ופרט בה. כפי ששאול השליח אמר, אנחנו גוף אחד. אבל בשל השתייכותה לכנסייה ולקהילה, המשפחה אינה פטורה מאחריות. אדרבה, מוטלת עליה אחריות דומה לזו של הקהילה. הורים, מטבילתם והלאה, שייכים לממלכת הכוהנים. לכן, הם חברים בקהילת כוהנים ושליחים ועליה להפיץ את האמונה ולהתחיל מביתם שלהם.

15.2 הקהילה

הקהילה היא ראשית כל קהילה נוצרית המפיצה את האמונה בדרכים שונות: הוראת האמונה, ליטורגיה ובאמצעות מתן דוגמה. קהילת המאמינים היא מקום בו האמונה נמסרת. הקהילה, על כלל חבריה ותנועותיה בזמן נתון, אחראית להפצת האמונה, לא רק למאמינים אלא גם לרחוקים ולתועים. כשאנחנו מדברים על הקהילה, אנחנו מתייחסים באופן מיוחד לכוהן הקהילה, החייב לדרבן את צאן מרעיתו לחיות חיים נוצריים באמת, בין אם כפרטים, כמשפחה או כחברה. זאת מכיוון שעל המאמין לנהוג באותה דרך הן בביתו והן מחוצה לו. על המאמין לחלוק את דאגות החיים עמו. אסור שדבר יהיה זר לו. כחלק מהחברה, הוא אזרח וחייב לקבל אחריות לטובת הכלל: בכלכלה, בפוליטיקה ובחינוך.

בצורה דומה, על הכוהן לגלות עניין בכל ממדי החברה ולהיות מודע לאתגרים השונים שעומדים בפניה כדי לתמוך בבני קהילתו. הקהילה היא לא מקום מסוגר, אלא חלק בלתי-נפרד מהעולם ומהחברה. זהו העולם בו המאמין גדל, חיי את מחויבויותיו ונושא עדות לאמונתו.

הדרשה של יום ראשון היא מסר שהכוהן מעביר למאמינים. זוהי הקריאה השבועית שלו, קריאה למתן עדות נוצרית המתחילה בקהילה ודרכה עוברת לחברה כולה ומקיפה את כל מה שאנושי: שמחות ומכאובים, חרדות ותקוות, דברים טובים ורעים כאחד. על הדרשה להיות פתוחה לחיים המשפחתיים, המקומיים, הלאומיים והכלל-אנושיים ולהיות מסוגלת להעביר ביעילות את אוצר האמונה, להאיר על מה שטוב בעולם, אותו העולם שישוע רצה לקדש בהיותו אדם בשר ודם.

15.3 בית הספר

לאחר המשפחה והקהילה, גם בית הספר מסייע במסירת האמונה. בבתי הספר שלנו, המנהלים, הנזירים, הנזירות והמורים מודעים לכך שהם לא עובדים בבית ספר גרידא. יש להם גם אחריות להעביר את הבשורה בהוראתם ולחנך את התלמידים שלהם לפיתוח מערכת יחסים אוהבת עם האלוהים. זה מסביר את החשיבות של החינוך הדתי. אסור למצפוננו להיות נקי ואל לנו לחשוב שעשינו את המרב בעניין זה. נחלנו הצלחה מרובה בתחום האקדמי והמדעי, אבל בחינוך הדתי לפנינו עוד דרך ארוכה ומצבנו טעון שיפור.

שנת האמונה הייתה הזדמנות לחשבון נפש לבתי הספר שלנו, זאת כדי להבין כיצד עליהם למלא את תפקידם בתמיכה ובחינוך התלמידים באמונה. ישנה סכנה של מילוי חובתנו לצרכים אקדמיים צרים, זאת אומרת, לצורכי תעודות כאלה ואחרות. מנגד, אנחנו רוצים שבבתי הספר שלנו, התלמידים ישלימו את חינוכם במדעי הטבע והרוח בהעמקת אמונתם ובאהבה לכל אדם.

יש לעדכן את תכניות ושיטות לימודי הדת והחינוך האנושי בבתי ספרנו. על כל בית ספר לדאוג למורים מקצועיים כדי לחנך את תלמידים לכך שיהיו מסוגלים להתמודד עם האתגרים שמצפים להם בעתיד, אך גם לבטוח באדון ולהיות מחויבים לכנסייה. שנת האמונה עומדת בפני סיום, אבל האמונה עצמה היא מסע שלא נגמר לכל פרט, לכל מורה, לכל בית ספר. אנחנו מקווים ששנת האמונה הייתה זמן של תנופה מחודשת והזדמנות להרהר בשליחותם של בתי הספר ושל המוסדות החינוכיים.

16. קריאה לנזירים ולנזירות

אתם נקראים לחזק את אחיכם ואחיותיכם באמונה. לכן, אנחנו רואים בנוכחותכם בכנסיית ירושלים דבר יקר מפז, בין אם אתם מגיעים מההגמוניה הזו ובין אם ממדינה אחרת. יחד, כולכם נושאים את אותה מסר בדבר האמונה לנוצרים בארץ הקודש. למרות שלכל מסדר אופי משלו, השליחות הבסיסית והמשותפת שלכם היא לחזק את הנוצרים ולהפוך את אמונתם לפעילה וזאת בנוכחותכם המאוחדת, בסולידריות ובשיתוף פעולה.

אנחנו חשים בהשפעות ובטוב של תפילותיכם יחד עם המעשים הטובים שלכם כלפי המאמינים. בה בעת, אנחנו לא יכולים לשכוח ששני העמים בארץ זו, בין אם הם נוצרים או לא, חיים מזה מאה שנה בסכסוך קיומי ופוליטי על אדמה ורכוש. בשבילם ובשבילנו, זוהי גם שאלה של אמונה בצדק האלוהים ובאהבתו למין האנושי. בסיום שנת האמונה, אנחנו מבקשים מכל מסדר לשאול את עצמו: בהיותנו מודעים לסכסוך הזה, מה אנחנו יכולים להציע ולעשות כדי לעזור לאחרים?

17. הקרבה וסבל

דמם הנשפך של הקדושים המעונים הוא זרע ומקור לנוצרים חדשים. הכנסייה מתחזקת במדינות בהן אנשים סובלים בשל אמונתם. כל שנה, אלפי נוצרים מתים בשל אמונתם. מנגד, במקומות בהם נוצרים נרדפו בעבר, עתה ישנה התחדשות של האמונה ופריחה מחודשת של קריאות לחיי הנזירות.

כיום נימה של חוסר סבלנות מורגשת בעולם הערבי. כולם חשים בה. המוסלמים, שיעים וסונים, והדרוזים סובלים גם כן. הסיבות לסבל זה יכולות להיות שונות: לחלקם, זהו סכסוך פוליטי, לנוצרים זהו בעיקר עניין של אמונה. הם סובלים על רקע מציאות פוליטית מיוסרת בלאו הכי. מה יש לעשות?

איננו יכולים שלא לחזור ולומר שהנוצרי הוא אזרח, עם אותן הזכויות ואותן החובות כשאר בני החברה. הנוצרי, בדמו ובהקרבתו, תורם להתפתחות המדינה שלו. אם קיצוניים דתיים מטרידים את הנוצרי, עליו לזכור את דברי ישוע המשיח: "תָּבוֹא שָׁעָה שֶׁכָּל הַהוֹרֵג אֶתְכֶם יַחְשֹׁב זֹאת לַעֲבוֹדַת אֱלֹהִים" (יוחנן טז:2) וכמו כן "כַּאֲשֶׁר יִמְסְרוּ אֶתְכֶם אַל תִּדְאֲגוּ אֵיךְ וּמַה תְּדַבְּרוּ, כִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יִנָּתֵן לָכֶם מַה לּוֹמַר" (מתי י:19).

לעתים תכופות הנוצרי נאלץ להילחם בעבור חיים רגילים ושקטים. אף על פי כן, עליו להיות מוכן להקריב רבות, אף את הקורבן המוחלט של ניתנת חייו, כפי שקורה בעיראק, בסורה ובמצרים. לאחרונה, היינו עדים למקרה בו כוהן סורי, האב פרנסואה מוראד, כדי לברוח מרודפיו, מצא מקלט במנזר הפרנציסקאני בג'סאניה, אך המתנקשים רדפו אחריו והרגו אותו בחצר המנזר. הוא היה מודע לסכנה ונתן את חייו בעבור אנשיו מוכי הפורענות. הוא ידע מה צופן לו העתיד. הוא הכין את עצמו מבעוד מועד לאותה אפשרות מצערת. במכתב ששלח לבישוף מספר ימים לפני מותו על מזבח האמונה הוא אישר זאת. "בכל יום, אחד מאתנו מת. אנחנו לא יודעים מתי יגיע תורנו. אף על פי כן, אני מוכן למות. אני מבקש מהכנסייה לזכור אותי ולהתפלל בעדי בזמן שאני נותן בשמחה את חיי למען הנוצרים של ארצי היקרה, למען הכנסייה, למען השלום בעולם ובייחוד למען סוריה האהובה שלנו."

18. הפיתוי שבהסתגרות

בנסיבות הקשות הללו, יש לנו נטייה להרחיק את עצמנו או להפוך לצופים מן הצד באירועים מסביבנו. אך זוהי לא גישה נוצרית. להפך, חייבת להיות לנו נוכחות פעילה בחברה, תוך שימור זהותנו שלנו. עלינו להימנע מהסתגרות או מהישארות בשולי החברה. עלינו להימנע ממנטאליות של הסגר בה אמונות שונות מתחפרות כל אחת במקומה ומתבודדות זו מזו.

חיינו בארץ הקודש אינם צירוף מקרים או מכת גורל, אלא זכות, קריאה, קריאה לחיות כנוצרים וכמאמינים באלוהים בקונטקסט הייחודי של הארץ הזו. אכן, אנחנו נקראים במרץ לחיות לא רק בשביל עצמנו, אלא כעדים לאדון שאת מסר הישועה שלו ואת בשורתו אנחנו מכריזים לכל אדם.

"אם בעבר, הקהילות הנוצריות במזרח נסוגו לתוך עצמן ואיבדו את תחושת שליחות ומתן העדות שלהם, בין אם מסיבות היסטוריות שלא היו בשליטתן או פשוט בשביל לשרוד, אותן קהילות נקראות היום לשחרר את עצמן ממגבלות העבר כדי לחיות בתחושה של שליחות שפתוחה לעולם הסובב אותם, לשאת עדות למציאתו של האוצר שיכול להביא שמחה ללב כל אדם" (4).

סיכום

במהלך שנת האמונה הזו, המסתיימת עתה, הוזמנו לחדש ולחזק את מערכת היחסים הבוטחת שלנו עם האדון. נקראנו לענות על מספר שאלות:

- האם חיינו תואמים את אמונתנו?

- האם חיינו תואמים את שלימד ישוע?

- האם אנחנו מודעים לדבריו של שאול השליח: "יְהֵא בָּכֶם הֲלָךְ רוּחַ זֶה אֲשֶׁר הָיָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ"? (אל הפיליפים ב:5)

- עם האתגרים עמם אנחנו מתמודדים היום בעולם הערבי, מה מידת ההכנה שלנו לקראת חיי אמונה?

- כרועים, כוהנים, משפחות, קהילות ומסדרים, האם שאלנו את עצמנו: עד כמה האמונה חשובה לנו ולחיינו?

שנת האמונה היא זמן יוצא דופן למחויבות מיוחדת, אך חיי האמונה אינם מוגבלים לשנה אחת. זהו מאמץ מתמשך להתחדשות כמאמינים, בחיים הפרטיים והציבוריים.

מסע האמונה שלנו מוצא עצמו בקונטקסט ספציפי: מלחמות, מהפכות, מחאות עממיות במזרח התיכון, כיבוש השטחים הפלסטיניים וחיפוש אחר יציבות בירדן. שאלת הדו-קיום בין הדתות השונות עולה בכל מדינה ערבית: כיצד יכולים המוסלמים לקבל את הנוצרים והנוצרים את המוסלמים? ללכת אל מעבר למהפכות בעולם הערבי מבלי להתרסק או להירמס, לנצל את ההזדמנות כדי להתמודד עם המצב בעוצמה רבה יותר, עם מבט לעתיד טוב יותר – זהו אתגר לכולנו.

כולם סבלו בסערות הללו: סונים, שיעים, דרוזים וגם נוצרים. אבל הנוצרים, מטרה קלה לקבוצות קיצוניות, סבלו בייחוד בשל אמונתם, בנושאם עדות אמיצה למוות על מזבח האמונה, באמת ונאמנות לאמונה ולאהבה. הם העלו את חייהם כקורבן כדי שאלוהים יפתח את לבבות רוצחיהם בעודם "מקווים לחיי הנצח" (חכמת שלמה ג:4).

היום, רבים שואלים: האם הנוצרים יישארו בארץ הקודש? רבים חוזים את היעלמותנו מכאן. נהפוך הוא, אנחנו נישאר ונהיה חזקים מאי-פעם. נהיה חזקים בכוח האלוהים ובהבטחה של ישוע שכולנו "מֶלַח הָאָרֶץ" (מתי ה:13). מעט מן המלח נותן טעם למזון. נהיה חזקים מכיוון שהנוכחות שלנו היא קריאה מעת האלוהים ואנחנו בחרנו להישאר.

בדרך זו, כל האירועים בחיינו וכל האתגרים יהפכו לחסד. הדבר יביא חסד גם לאחרים.

נמשיך לפעול, אך גם להתפלל. יחד עם השליחים אנחנו אומרים לאדון: "הוֹסֵף לָנוּ אֱמוּנָה" (לוקס יז:5).

✝פואד טוואל, הפטריארך הלטיני

תוכן עניינים

הקדמה

פרק ראשון: מהי אמונה

1. אמונה היא מידה טובה תאולוגית

2. אמונה היא אור זוהר

3. אמונה היא אוצר יקר

4. אלוהים נאמן

5. אמונת אברהם

6. אמונת הבתולה מרים

7. אמונה ואהבה

8. אמונה וניסיונות

פרק שני: מדוע אני מאמין?

9. נוצרי מלידה

10. הוכחות

11. אני מאמין בישוע המשיח

11.1 הדבר הנצחי

11.2 האדון

11.3 המושיע

11.4 מופת האנושות

12. אני מאמין בכתבי הקודש

12.1 סיפור שזור בחטא ועוון

12.2 התשובה מגיעה מכתבי הקודש

13. אני מאמין בכנסייה אחת, קדושה, קתולית ושליחית

13.1 נס התפשטות הכנסייה

13.2 נס קדושת הכנסייה

פרק שלישי: אמונה מתקבלת ואמונה נמסרת

14. כל נוצרי הוא שליח האמונה

15. המשפחה, הקהילה ובית הספר מוסרים את האמונה

15.1 המשפחה

15.2 הקהילה

15.3 בית הספר

16. קריאה לנזירים ולנזירות

17. קורבן וסבל

18. הפיתוי שבבידוד

סיכום

הערות

1. הקטטכיזם של הכנסייה הקתולית, 1814.

2. ראה: בנדיקטוס השישה-עשר, Porta Fidei, איגרת שליחית, רומא 2012, מס. 6, 7 ו-14.

3. האב רפיק חורי, שישה כרכים לעידן החדש (בערבית), הוצאת הפטריארכיה הלטינית לירושלים, 2008, עמ' 132

4. האב רפיק חורי, שישה כרכים לעידן החדש (בערבית), הוצאת הפטריארכיה הלטינית לירושלים, 2008, עמ' 132