אלה שמתפללים יחד, נשארים יחד

תפילות נפרדות לצעירים מרחיקות במכוון את המקורות הטובים ביותר להוראה ולהשראה דתית: הורים ואנשי דת בכירים.

הרב אליהו פינק

קהילות היהודים והנוצרים נאבקות זה זמן מה להפוך את הדת לרלוונטית לצעירים ולמתבגרים. אחת הדרכים בהן שתי הקהילות ניסו להיאבק בתופעת הצעירים המנוכרים (לדת) הייתה להציע תכניות שונות לצעירים. אולם סקר שנערך לאחרונה הראה שגישה זו לא עובדת.

המרכז הלאומי למשפחות המעורות בכנסייה (ה-NCFIC) מצא שהסיבה שקבוצות נוער נוצריות אינן מצליחות עלולה להיות חוסר היכולת שלהן לעורר השראה בקרב משתתפיהן. מאמר על המחקר ב"כריסטיאן מגזין" טוען שלקיחת ילדים מהוריהם ומדמויות דתיות בכירות בכנסייה היא הגורם הפוגע ביכולת הכנסייה להשפיע על הצעירים. מה שהמאמר מראה הוא שהורים ואנשי דת הם המקורות הטובים ביותר להוראה ולהשראה דתית. לכן, מיקור חוץ לאנשי דת צעירים או מורים צד-שלישי מוציאים את המקורות הטובים ביותר אל מחוץ למשוואה.

ישנו נוהג מקובל בבתי כנסת אורתודוקסיים באמריקה לספק קבוצות צעירים ומניינים לבני העשרה בשבת, בהתבסס על ההנחה שקבוצות אלו מסייעות לנוער ולבני העשרה בהגעה (לבית הכנסת). אך אם אנחנו שוקלים את הממצאים של ה- NCFIC, אנחנו מבינים שייתכן והדעה הרווחת שגויה. הילדים שייכים לבית הכנסת עם הוריהם ועל בתי הכנסת להיות מקומות שמקבלים צעירים.

תכניות צעירים מקובלות בבתי כנסת שאינם חרדים. בבתי כנסת חרדים, הילדים נשאר בדרך כלל בבית הכנסת. ברוב בתי הכנסת האורתודוקסים, רק המבוגרים מתפללים בהיכל המרכזי. שמירה על ילדים היא גורם שיווקי בהרבה בתי כנסת ולא רק לתינוקות ולעוללים, מטפלים בילדים מבוגרים כמו כן.

אני חושב שאנחנו טועים כשאנחנו מבדלים את בני הכנסת שלנו על בסיס גיל. על הילדים להשתתף בחוויית בית הכנסת. עליהם לראות בהוריהם מופת לתפילה. על בתי הכנסת להפוך לחלק מהנפש הדתית שלהם. על הילדים להרגיש מקובלים בבית הכנסת. על כולם ללמוד כיצד להתפלל ולהשתתף בתפילות. זה לא יכול להרגיש טוב להיות מגורש מההיכל כאילו אתה לא רצוי ולא מקובל בבית הכנסת. כל פעם בה אנו שולחים את הילדים שלנו מחוץ לבית הכנסת, אנחנו יוצרים קישור שלילי בראשם.

יתרה מכך, הביקורת על קבוצות הנוער ועל ניסיונות כושלים להעניק השראה לצעירים שלנו נוטה להתמקד בתוכנית. אנשים חושבים שעם האדם הנכון או בהינתן סכום הכסף הנכון או עם תכנית מושלמת, כולם יתלהבו מיהדותם.

עתה נראה שישנן מספר עדויות לכך שקבוצות נוער שמתוכננות גרוע הן לא הבעיה. אולי נוכל להסיק מהסקר הנוצרי שעצם קיומן של קבוצות נוער יכולה להיות הבעיה.

ישנן מספר חובות של הורה שאינן ניתנות להאצלה. אנחנו יכולים לשכור אנשים ללמד את ילדינו מתמטיקה, כיצד לבעוט בכדור או אפילו לצבור ידע וחכמה בתורה. אבל תשוקה ליהדות ורוחניות חייבות לבוא מהבית. הן מגיעות מהאימהות ומהאבות שדואגים לילדיהם ודואגים, כמו כן, ליהדותם. לא ניתן ללמד תשוקה והשראה. יש למסור אותם.

לא בכדי התורה מדגישה שאת התורה על ההורה ללמד את בנו. "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ" (דברים לב:7) הוא לא עצה גרידא; זוהי הדרך בה היהדות עוברת מדור אחד למשנהו. תשוקה והשראה דורשים מערכת יחסים עמוקה, ארוכה ואישית, כמו מערכת היחסים שבין הורה וילד.

אחד המקומות החשובים ביותר בהם הורים יכולים להדגים את תשוקתם ולהעביר אותה לדור הבא הוא בית הכנסת. הבה לא נפספס הזדמנות זו. יש לנו רק הזדמנות אחת לגדל את ילדינו. אנחנו לא יכול להרשות לעצמנו לטעות.

האם תרזה (נזירה קתולית שעבדה בהודו והוכרה כקדושה) אמרה, "משפחה שמתפללת יחד, נשארת יחד". חלק מלהישאר ביחד ביהדות הוא לשמור על אש היהדות חיה ובוערת בעוצמה. להתפלל יחד הוא כלי חיוני למאמץ זה. עלינו לנצל עד תום הזדמנויות אלו. במקום להעביר את ילדינו לחדרים צדדיים ולתכניות רדודות, ולהאציל את תפקידנו כהורים ליועצים שמוסמכים לך פחות, עלינו לאמץ את אותו מספר שעות שאנחנו יכולים לבלות עם ילדינו בבית הכנסת. הבה נתפלל יחד.

הרב ד"ר אליהו פינק, רב המרכז היהודי הים-הפסיפי.