החסידה הראשונה שלנו

לקרוא את המאמר באתר ישראל היום כאן

כשהייתי מורה צעירה סירבתי להצטרף למשלחת שיצאה למסע הראשון בפולין. חשבתי שאסע בשנה הבאה, או לכל המאוחר בזו שאחריה. אך השנים חלפו, מסעות יצאו, הזדמנויות נקרו, ואני התחמקתי מכולן. לא נסעתי עם תלמידיי, לא עם ילדיי, ואפילו לא עם אחותי. תיכננו לערוך טיול שורשים משותף, אך בכל פעם דחיתי אותו בתירוץ אחר.

אבל בחודש שעבר התקשר אלי שר החינוך וביקש שאסע לפולין יחד איתו. ומיד אמרתי כן. כי הפעם, בשונה מכל הפעמים הקודמות, היתה לביקור מטרה שלא יכולתי לסרב לה.

המסעות לפולין מתקיימים כבר עשרים וחמש שנים, והפכו למעין טקס חניכה של בני נוער ישראלים לקראת גיוסם לצבא. הרב שי פירון החליט לפתוח את הנושא לדיון מחודש, וערך מסע בהדרכתו לשלוש מנהלות בכירות במשרדו ולכמה מיועציו הצעירים, וצירף אליו כעשרה אנשים נוספים מתחומי עיסוק שונים: תקשורת, ספרות, משפט, חברה ואפילו מוסיקה. התבקשנו לא רק להתנסות במסע בעצמנו, אלא גם להיפגש במהלכו עם תלמידים מבתי ספר שונים ולחוות את החוויה יחד איתם.

יצאתי לפולין כמורה, כאמא, כסופרת, ובעיקר כבת הדור השני. יצאתי לארץ שממנה נעקר אבי לפני שבעים שנים, כדי לראות ולהרגיש מה הביקורים בה עושים לנערים שלנו. האם הם חוזרים הביתה יותר ציונים? יותר משפחתיים? יותר מעריכים את מה שיש לנו? או שמא יותר חשדנים? יותר חרדתיים? יותר לאומנים ושונאי זרים?

"חושך מגרשים באור"

בכיתי מול ערימת הצמות באושוויץ, שהזכירו לי את צמתה של בתי. נשנקתי בתא הגזים במיידנק, שבו כנראה נחנקה אחותו של סבי שאני נושאת את שמה. אבל לא התפרקתי. הייתי חזקה יותר מכפי ששיערתי. אולי בזכות הקבוצה החמה והתומכת. אולי כי היה לי תפקיד למלא. ואולי בגלל השמחה. כן, היתה במסע הזה גם שמחה. שמחתי על המוסיקה המרטיטה שניגנו ושרו עובדיה חממה וארז לב ארי. שמחתי להכיר את צמרת משרד החינוך ולדעת שילדי ישראל מופקדים בידיים כל כך רגישות ומסורות. והכי שמחתי כשהבנתי מה צריך לעשות כדי שהביקורים בפולין יעניקו לתלמידינו לא רק ערכים של ציונות ואהבת הארץ, שזה בהחלט חשוב, אלא גם אחריות חברתית, אהבת אדם ושאיפה לתיקון עולם. המילים הללו אולי נשמעות כמו גיבוב של סיסמאות, אבל אין לי כוונה להתנצל עליהן. חבל שהייתי צריכה להרחיק עד פולין כדי להעז לכתוב אותן.

ההבנה חדרה אלי בטקס לכבודם של חסידי אומות העולם. הבטתי בתלמידים שישבו מאחוריי ונדהמתי לגלות שהבעת פניהם השתנתה בבת אחת ברגע שעלתה לבמה הפולנייה הזקנה, שהיא ואמה סיכנו את חייהן והחביאו בביתן ילדה יהודייה. שר החינוך אמר: "חסידי אומות העולם היו אורות קטנים שנצצו באפלה. הם הוכיחו שחושך לא מגרשים במקלות. חושך מגרשים באור". והתלמידים, רובם דתיים, עמדו מולו חיבוקים ושרו שירי אהבה ושלום.

כשיצאנו החוצה אמרתי לאחד מחברי המשלחת שהביקורים בפולין צריכים לכלול מפגשים עם חסידי אומות העולם. הרבה מפגשים. איתם, עם ילדיהם, עם הסיפורים עליהם, לא משנה, העיקר שהתלמידים שלנו יידעו שהשואה היא לא רק גזים ומחנות השמדה. הוא כיווץ את מצחו ואמר במורת רוח שאם נדגיש יותר מדי את משקלם של חסידי אומות העולם, נעוות את האמת ההיסטורית. הרי פולנים רבים שיתפו פעולה עם הגרמנים. ואני חשבתי לעצמי שאפילו אם חסידי אומות העולם היו מעטים, ממש מעטים, מערכת החינוך שלנו צריכה לתת להם משקל עצום ורב.

הסיפור שסודק את תדמית אלוהים

היה היתה פעם נסיכה מצרית שיצאה ליאור ומצאה תינוק עברי. באותו הזמן נחקק במצרים חוק שציווה לרצוח תינוקות עברים. הנסיכה היתה חייבת לציית לחוק. גם משום שהיא מצרית, וזה חוק מצרי, וגם משום שהיא בת מלך, וזה החוק של אביה. אבל במקום להטביע את התינוק, היא משתה אותו מן המים ואימצה אותו לבן, ואף העניקה לו שם שהכריז בגאון על סרבנותה: וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

הסיפור מוכר וידוע, ודומה שכבר אי אפשר לחדש בו דבר. אבל ההפתעה טמונה בעצם העובדה שמספרים לנו אותו. בהמשך הסיפור אלוהים ממטיר על המצרים מכות מחץ, הורג את בכוריהם ומטביע את כל צבאם. ואנחנו, קוראי התנ"ך, אמורים להריע בהתפעלות: וואו, אין כמוך, אלוהים! אבל הסיפור על הנסיכה המצרית מקלקל לנו את החגיגה. איך אנחנו יכולים לשבח את אלוהים על המכות הקשות והיד החזקה, כשבין המוכים יש גם מצרים כמוה? איך אנחנו יכולים להעריץ את אלוהים על הרג הבכורות, כשרק לפני כמה פרקים נודע לנו שאפילו בבית של פרעה, האיש הכי אכזר במצרים, גדלה בת עם נשמה כל כך גדולה? איך אנחנו יכולים להלל את אלוהים על הטבעת החיילים המצרים, כשבזכות מצרית אחת, שהצילה את משה רבנו, עם ישראל חי וקיים?

עורכי התנ"ך היו אמורים לעקור את הסיפור על בת פרעה ולשתול במקומו סיפור חלופי שייתן את הקרדיט לאלוהים. אפשר לספר על דג גדול, על סערה פלאית, או על נס שהפך את משה לבלתי נראה. איך הם לא שמו לב שהסיפור על הנסיכה המצרית משבש את יחסי הציבור של אלוהים?

התשובה טמונה בשאלה. או כפי שמקובל לומר בטרמינולוגיה התלמודית: אדרבא! הסיפור על בת פרעה מסופר ברמה, בקול גדול ועז, דווקא משום שהוא עומד במתח בלתי פתור עם הסיפור המרכזי.

סיפור שעבוד אבותינו במצרים כל כך אפל ונורא, עד שעלולים לשקוע איתו אל תחתיות השנאה והנקם. כדי שנוכל להצמיח מתוכו ערכים של שוויון וחירות, כפי שבאמת עשינו, אנחנו חייבים שתהיה לנו לפחות מצרית אחת טובה שתחזק בנו את האמונה באדם. נכון, התדמית של אלוהים בהחלט נסדקת, אבל עורכי התנ"ך מוכנים לשלם את המחיר.

הסיפור על חסידת אומות העולם הראשונה שלנו מעניק לאנושות משב של תקווה. תמיד, גם ברגעים הכי נוראים, יהיו מי שיאירו את האפלה וילמדו אותנו כמה טובים ואוהבי אדם אפשר להיות.