האפיפיור כותב לאתיאיסט: דיאלוג

לקריאת הטקסט במלואו כאן

(...)

מבחינתי, האמונה היא תולדת המפגש עם ישוע, מפגש אישי אשר נגע לליבי ונתן לי כיוון ומשמעות חדשה בחיי. אולם, בו בזמן, זהו מפגש אשר נהיה אפשרי באמצעות קהילת האמונה אשר בה חייתי והודות לה הייתה לי גישה להבנת כתבי הקודש, לחיים חדשים, אשר כמים זורמים, נובעים מישוע דרך התקדישים, לאחווה עם כל אדם ובשירות העניים, שהם הצלם האמיתי של ישוע. האמן לי, בלי הכנסייה לא היה עולה ביכולתי להיפגש עם המשיח, במודעות שהמתנה המרהיבה, והיא האמונה, שמורה בכלי חרס שבירים של אנושותנו.

כעת, מהנקודה הזאת, מהחוויה האישית של האמונה בקרב הכנסייה, אני חש בנוח בשעה שאני מקשיב לשאלותיך ואנו מחפשים, אני ואתה ביחד, את הדרכים שבאמצעותן נוכל לצעוד חלק מהדרך בצוותא.

(...)

לכן, חייבים להתמודד עם ישוע במוחשיות ובמידיות של הופעתו כפי שהיא מתוארת בספר הבשורה העתיק ביותר, של מרקוס. שם מבינים ש-"השערורייה" שנגרמה לכל הסובבים אותו מדברו ועשייתו של ישוע נובעת מה-"סמכות" היוצאת דופן שלו. המילה בספר הבשורה של מרקוס אינה פשוטה לתרגום. המילה היוונית היא "אקסוסיה" ומשמעותה המילולית היא "מה שיוצא החוצה מעצם קיומו" וכופה עצמו. למעשה, ישוע פועל, יוזם, מחדש בהסתמכותו על יחסו עם האלוהים, אשר אותו הוא מכנה אבא. האלוהים מעניק לו את הסמכות הזאת על מנת שיפעל לרווחת בני האדם.

כך ישוע מבשר "כבעל סמכות", מרפא, קורא לתלמידיו ללכת בעקבותיו, סולח וכו', כל המעשים שבברית הישנה מיוחסים לאלוהים ולאלוהים לבדו. השאלה החוזרת על עצמה בספר הבשורה על פי מרקוס היא: "מי הוא זה ש...?", שאלה המתייחסת לזהותו של ישוע, שאלה העולה מההתבוננות בסמכותו, סמכות שונה מזו של העולם, סמכות אשר מטרתה איננה להפעיל כוח על האחרים אלא לשרת אותם, להעניק להם את חירותם והחיים במלואם. כך הוא מפעיל את הסמכות עד כדי שהוא מסכן את חייו, עד כדי שהוא נתקל בחוסר הבנת הזולת, בבגידה, בדחייה, עד כדי שהוא נשפט למוות ומסיים את דרכו נטוש על הצלב.

אז, ברגע הזה, שר המאה הרומי, העומד לרגלי הצלב בספר הבשורה על פי מרקוס, הכריז שישוע מראה את עצמו באופן פרדוקסאלי כבן אלוהים! בן של אלוהים שהוא אהבה ושכל רצונו הוא שהאדם, כל אדם, יגלה את עצמו ויחיה כבנו האמיתי. זאת היא האמונה, הביטחון שישוע קם לתחייה, לא לנצח את אלה אשר דחו אותו אלא להעיד שאהבת האלוהים חזקה ממוות, סליחת האלוהים חזקה מחטא, שכדאי לבלות את החיים, עד סופם, במתן עדות למתנה אדירה זו.

(...)

אתה אף שואל אותי, בחתימת מאמרך, מה עלינו להגיד לאחינו היהודים אודות ההבטחות שאלוהים הבטיח להם: האם הכל הסתיים בלא כלום? האמן לי, זאת שאלה שמאתגרת אותנו באופן רדיקאלי כנוצרים, כי הודות לעזרת האלוהים, בייחוד בעקבות מועצת הוותיקן השנייה, גילינו מחדש שעבורנו העם היהודי עודו השורש הקדוש שממנו בא ישוע. בידידות אשר טיפחתי עם האחים היהודים בארגנטינה, לעיתים קרובות בתפילה ניסחתי שאלות לאלוהים, במיוחד כאשר עלה במחשבותיי זיכרון החוויה האיומה של השואה. מה שאוכל להגיד לך, יחד עם שאול השליח, הוא שנאמנות האל לברית האינטימית עם ישראל לא הופרה לעולם ושהיהודים שמרו על אמונתם באלוהים למרות כל הניסיונות הנוראים במהלך מאות השנים האלה. עבור זה, לא נוכל להודות להם די ככנסייה, ואף כבני אנוש. בהתמדתם באמונה באלוהי הברית, האיצו בנו, הנוצרים, לא לשכוח שאנו תמיד מצפים לו, כצליינים, מצפים לבואו של האדון ולכן עלינו להיות פתוחים עליו ולהימנע מלחסות במה כבר הושג.

(...)

האמן לי, למרות האיטיות, חוסר הנאמנות, הטעויות והחטאים של אלה המלווים אותה, לכנסייה משמעות ותכלית אך ורק בלחיות את ישוע ולתת עדות לו: הוא אשר נשלח מטעם אבא "לְבַשֵר עֲנָוִים, לִקְרא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר, וּלְעִוְרִים פְּקַח־קוֹחַ; לְשַׁלֵּחַ רְצוּצִים חָפְשִׁים, לִקְרא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוה" (לוקס ד:18 – 19).