הודות לדימה, אנו מפרסמים את המקרא לחגה של הקדושה מרים המגדלית שחלה ב-22 ביולי.

כשמרים המגדלית באה לקבר ולא מצאה את גופת האדון, היא חשבה שהוא נלקח ולכן הודיעה על כך לתלמידים. לאחר שהם באו וראו את הקבר גם הם האמינו למה שמרים אמרה להם. אז הטקסט אומר: "אַחֲרֵי כֵן חָזְרוּ הַתַּלְמִידִים לְבֵיתָם" (יוחנן כ:10), ואז הוא מוסיף: "וּמִרְיָם עָמְדָה בּוֹכִיָּה מִחוּץ לַקֶּבֶר" (כ:11).

עלינו להרהר בגישתה של מרים ובאהבה הגדולה שהייתה לה למשיח. שכן, למרות שהתלמידים עזבו את הקבר, היא נשארה. מחפשת את אשר לא מצאה, ובזמן חיפושיה בכתה; בוערת באש האהבה, היא כמהה לזה שהיה נראה בעיניה כנלקח. וכך היה הדבר שהאישה שנשארה לחפש את המשיח הייתה היחידה שזכתה לראותו. שכן ההתמדה הכרחית לכל מעשה טוב, כפי שאומר לנו קול האמת: "הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד עַד קֵץ הוּא יִוָּשַׁע" (מתי כד:13).

תחילה היא חיפשה אך לא מצאה, אך לאחר שהתמידה קרה הדבר והיא מצאה את אשר חיפשה. כשתשוקותינו אינן מסופקות, הן המתעצמות ובהתעצמותן הן משיגות את מבוקשן. כך גם תשוקות קדושות מתעצמות בציפייה ואם הן לא מתעצמות, אזי אין הן תשוקות כלל. כל המצליח להשיג את האמת בער באהבה גדולה שכזו. כפי שאומר דוד: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים-- לְאֵלחָי. מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים?" (תהלים מב:3) וגם בשיר השירים הכנסייה אומרת: "חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שיר השירים ב:5) ושוב "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ" (שיר השירים ה:6).

"אִשָּׁה, לָמָּה אַתְּ בּוֹכָה? אֶת מִי אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת?" (יוחנן כ:15), היא נשאלת על סיבת צערה כדי שתשוקתה תתחזק; שכן כשהיא מזכירה את מי שהיא מחפשת אהבתה בוערת ביתר שאת.

ישוע אומר לה: מרים (יוחנן כ:16). היא לא מזהה את ישוע כשהוא קורה לה "אישה", אז הוא קורא לה בשמה, כאילו היה אומר: זהי אותי כפי שאני מזהה אותך; שכן איני מכיר אותך כפי שאחרים מכירים אותך, אלא אני מכיר אותך כפי שאת. וכך מרים, ברגע שפנו אליה בשמה, מזהה את המדבר אליה. מיד היא קוראת לו "רבי", דהיינו, מורה, שכן זה שהיא חיפשה כלפי חוץ לימד אותה מבפנים להמשיך לחפש.

מדרשה של האפיפיור גרגוריוס הגדול על ספרי הבשורה