אור האמונה – אמונת עם ישראל

אמונת עם ישראל

12. קורות עם ישראל בספר שמות מופיעים בעקבות אמונת אברהם. פעם נוספת האמונה נולדת כמתנה קדמונית: ישראל בוטח באלוהים שמבטיח לשחרר את עמו מסבלם. האמונה הופכת לקריאה למסע ארוך המוביל לעבודת האדון בסיני ולירושת הארץ המובטחת. אהבת אלוהים מופיעה כזו של אב הנושא את ילדיו בדרך (ראה: דברים א:31). הצהרת האמונה של ישראל נעשית בצורת תיאור מעשי אלוהים בשחרור עמו ובפעולתו כמוליכם (ראה: דברים כו:11-5), תיאור העובר מדור לדור. אור האלוהים זורח על ישראל בזיכרון מעשי האדון הכבירים, שנזכרים ונחגגים בפולחן ומועברים מהורה לילדיו. כאן ניתן לראות כיצד אור האמונה קשור לקורות חיים ממשיים, לזיכרון מלא-תודה של מעשי אלוהים הכבירים ושל ההתגשמות ההדרגתית של הבטחותיו. האדריכלות הגותית מביעה עניין זה בבירור: בקתדרלות הגדולות האור יורד מהשמיים בעוברו דרך חלונות המתארים את תולדות הישועה. אור האלוהים יורד אלינו דרך סיפור התגלותו וכך הוא מסוגל להאיר את מסענו בהיסטוריה, בזכרנו את מתנותיו ובתיאור הגשמת הבטחותיו.

12. תולדות ישראל מעידים על הפיתוי שבאי-האמונה, שלו הם נכנעו יותר מפעם אחת. כאן הניגוד לאמונה מוצג כאלילות. בזמן שמשה מדבר עם האלוהים בסיני, העם לא יכול לשאת את המסתורין האלוהי הנחבא, הוא לא יכול לסבול את תקופת הציפייה כדי לראות את פניו. האמונה מטבעה דורשת דחייה של הבעלות המידית שמציאה הראיה; זוהי הזמנה לפנות אל מקור האור בכבוד למסתורין שבזיו פנים שיחשוף עצמו בשעת רצונו. מרטין בובר מצטט הגדרה של עבודה זרה שהציע האדמו"ר מקוצק: עבודה זרה היא "כשפונים אל פנים שאינם פנים". [10] במקום אמונה באלוהים, הם העדיפו לעבוד אליל שבפניו הם יכולים להביט ישירות ושאת מקורו הם יודעים, שכן זהו מעשה ידם. לפני אליל אין סיכון שניקרא לעזוב את ביטחוננו שכן "פֶּה-לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ" (תהלים קטו:5). אנו מתחילים לראות שהאליל קיים כעילה להצבת עצמנו במרכז המציאות ולעבודת יציר כפינו. ברגע בו האדם איבד את הכיוון המאחד של קיומו, הוא מתפרק לריבוי תשוקות; בסירוב לחכות לזמן המובטח, קורות חייו מתפוררים לריבוא רגעים מבודדים. אלילות, אפוא, היא בהכרח פוליתאיסטית, מעבר חסרת תכלית מאדון אחד למשנהו. אלילות לא מציאה מסע, אלא גודש שבילים חסרי מוצא המסתדרים ונהיים למבוך. אלה הבוחרים שלא לשים את מבטחם באלוהים, לא נותר להם אלא לשמוע שאון אלילים רבים הזועקים: "שים את מבטחך בי!". במידה בה היא קשורה לחזרה התשובה, אמונה היא ההפך מאלילות; היא מתנתקת מהאלילים כדי לפנות לאלוהים-חיים במפגש אישי. להאמין משמעו להפקיד עצמך לאהבה רחומה שמקבלת ומוחלת תמיד, שמזינה ומנחה את חיינו, שמראה את כוחה ביכולתה להפוך את עקוב תולדותינו למישור. אמונה אינה אלא המוכנות לאפשר לעצמינו להתעצב ולהתחדש תמיד בקריאתו של האלוהים. כאן שוכן הפרדוכס: בפנייה מתמדת אל עבר האדון, אנו מגלים דרך בטוחה שמשחררת אותנו מהפירוד שנכפה בידי האלילים.

14. באמונת ישראל אנו פוגשים גם בדמותו של משה, המתווך. נאסר על העם לראות את פני האלוהים; זהו משה שמדבר עם יהוה על ההר ואז מודיע לאחרים את רצון האדון. בנוכחות המתווך בינם, עם ישראל לומד ללכת מאוחד במסעו. פעולת האמונה הפרטית מוצאת את מקומה בקהילה, ב"אנחנו" המשותף של העם שבאמונה מתקיימים כאדם אחד – "בני בכורי", כפי שאלוהים מכנה את כלל ישראל (ראה: שמות ד:22). כאן התיווך הוא לא מכשול, אלא שער: במפגשנו עם אחרים, מבטנו עולה אל עבר אמת גדולה מאתנו. רוסו התאבל על כך שהוא לא יכול לחזות באלוהים בעצמו: "מה רבים האנשים העומדים בין אלוהים וביני!; [11] "האם הדבר כה פשוט וטבעי שאלוהים חיפש את משה כדי לדבר עם ז'אן ז'אק רוסו?". [12] על בסיס תפיסה צרה ואינדיבידואליסטית של תודעה לא ניתן להעריך את חשיבות התיווך, את היכולת להשתתף בחזיונו של האחר, את אותו ידע משותף שהוא הידע היאה לאהבה. אמונה היא מתנה חופשית מאלוהים שקוראת לענווה ולאומץ לבטוח ולתת אמון; היא מאפשרת לנו לראות את הדרך הזוהרת המובילה למפגש עם האלוהים והאנושות: את תולדות הישועה.

10. מרטין בובר, אור הגנוז, ציריך, 1949, עמ' 793. (גרמנית)

11. ז'אן-ז'אק רוסו, אמיל, פריז, 1966, עמ' 387. (צרפתית)

12. ז'אן-ז'אק רוסו, מכתב לכריסטוף דה בומונט, לוזאן, 1993, עמ' 110. (צרפתית)