מקרא לחג תומא השליח

“אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!”

"תֹּאמָא, אֶחָד מֵהַשְּׁנֵים־עָשָׂר הַנִּקְרָא דִּידִימוֹס, לֹא הָיָה אִתָּם כַּאֲשֶׁר בָּא יֵשׁוּעַ." הוא היה השליח היחיד שלא נכח. בשובו הוא שמע את אשר קרה אולם סירב להאמין. האדון הגיע בפעם השנייה. הוא הפנה את צידו לתלמיד שלא האמין על מנת שיגע בו, הושיט ידיו והראה את הצלקות והפצעים ובכך ריפא את הפצע של הלא מאמין.

אהוביי, מה אתם רואים באירועים אלו? אתם באמת מאמינים שהיה זה רק יד המקרה שהתלמיד הנבחר הזה לא נכח, אחר כך הגיע ושמע, שמע ופקפק, פקפק ונגע, נגע והאמין? לא היתה זאת יד המקרה אלא בהשגחת האלוהים. רחמי האל פעלו באופן מפואר כי אותו התלמיד, עם כל ספקותיו, בזמן שבו נגע בפצעים שעל גוף המורה, ריפא בנו את פצעי חוסר האמונה. הספקות של תומא פעלו יותר על אמונתנו מאשר על אמונת יתר התלמידים. בנוגעו במשיח הוא מובל אל האמונה, כל ספק מושלך הצידה ואמונתנו מתחזקת. כך התלמיד שפקפק ולאחר מכן נגע בפצעי המשיח, הפך לעדות על מציאותה של התחייה.

בנוגעו במשיח הוא אומר:" “אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!” אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "מִפְּנֵי שֶׁרָאִיתָ אוֹתִי הֶאֱמַנְתָּ." כדברי שאול: "הָאֱמוּנָה הִיא בִּטָּחוֹן בְּמַמָּשׁוּת הַדְּבָרִים הַמְקֻוִּים, הוֹכָחַת דְּבָרִים שֶׁאֵינָם נִרְאִים." הדבר ברור אם כן, שהאמונה היא ההוכחה למה שלא ניתן לראות. מה שניתן לראות נותן ידע, לא אמונה. כאשר תומא ראה ונגע, מדוע נאמר לו:" מִפְּנֵי שֶׁרָאִיתָ אוֹתִי הֶאֱמַנְתָּ."? מפני שמה שהוא ראה ומה שהאמין בו היו דברים שונים. בני האדם אינם יכולים לראות את האלוהים. תומא ראה בן אדם, בו הוא הכיר כאלוהים ואמר:" אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!” בראותו הוא האמין. בהסתכלו על זה שהיה אדם אמיתי הוא אומר שזהו אלוהים, אותו אלוהים שלא ראה לפני כן.

הדבר הבא מביאנו לשמחה גדולה: " אַשְׁרֵי אֵלֶּה שֶׁאֵינָם רוֹאִים וְעִם זֹאת מַאֲמִינִים.” כן יש הפנייה לעצמנו. אנו נוצרים בליבנו אחד שאותו לא חווינו באמצעות החושים. אנו כלולים במילים אלו, אולם רק אם אמונתנו תלווה במעשים טובים. המאמין האמיתי מקיים את אשר הוא מאמין. אולם לאלו אשר משלמים מס שפתיים לאמונה, שאול אומר: " הֵם מַצְהִירִים שֶׁהֵם יוֹדְעִים אֶת אֱלֹהִים, אַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם כּוֹפְרִים בּוֹ ". לפיכך יעקב אומר: " אֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא."

הדרשה מספר 26, 7 - 9