האפיפיור אמירטוס בנדיקטוס ה-16 על "בזמננו"

לצד מסמך דגול זה (Gaudium et Spes) קם ונהייה מסמך אחר שמגיב בדרך סינטטית יותר וקונקרטית יותר לאתגרים של זמננו, הייתה זו ההכרזה "בזמננו" (Nostra Aetate). כבר בתחילה, חברינו היהודים היו נוכחים והם אמרו, בייחוד לנו הגרמנים, אך לא לנו בלבד, שלאחר האירועים הטראגיים בתקופה הנאצית, בעשור הנאצי, על הכנסייה הקתולית לומר דבר-מה על הברית הישנהה, על העם היהודי. הם אמרו: גם אם ברור ביותר שהכנסייה הקתולית אינה אחראית לשואה, לרוב היו אלה נוצרים שביצעו פשעים אלה. עלינו להעמיק ולחדש את המודעות הנוצרית לכך, גם אם אנו יודעים היטב שמאמינים אמתיים התנגדו לדברים אלה. כך היה ברור שעל מערכת היחסים שלנו עם עולמו של העם העתיק של אלוהים (היהודים) להיות מושא להרהור. מובן מעצמו שהמדינות הערביות – הבישופים של המדינות הערביות – לא היו מרוצים מכך: הם פחדו משבחה של מדינת ישראל, דבר שהם, באופן טבעי, לא רצו בו. הם אמרו: בסדר, הצהרה תאולוגית אמתית על העם היהודי היא דבר טוב, היא דבר הכרחי, אך אם אתם מדברים על-כך, דברו גם על האסלאם, רק אז יהיה איזון, גם האסלאם הוא אתגר גדול והכנסייה צריכה להבהיר את יחסיה עם האסלאם כמו-כן. היה זה דבר שבזמנו בקושי הבנו, מעט, אך לא הרבה. כיום אנו יודעים כמה הכרחית היא הייתה.

כשהתחלנו לעבוד גם בעניין האסלאם, נאמר לנו שישנן דתות עולמיות אחרות: כל אסיה! חשבו על בודהיזם, הינדואיזם. כך, במקום ההצהרה כפי שנהגתה בתחילה, בדבר עם האלוהים בברית הישנה, נוצר טקסט על דיאלוג בין-דתי, שציפה למה שרק 30 שנה לאחר-מכן יופיע במלוא עוצמתו וחשיבותו. אין אני יכול להיכנס עתה לנושא זה, אך אם קוראים את הטקסט, ניתן לראות שהוא דחוס ביותר ונכתב על-דיד אנשים שאינם-זרים למציאויות אלה, והוא מציין בקצרה, במעט מילים, את מה שמהותי. כמו-כן, הוא מציין את בסיס הדיאלוג, בשוני, בגיוון, באמונה, על ייחודיות המשיח, שהוא אחד ועל כך שבשביל המאמין בלתי אפשרי לחשוב שכל הדתות הן וריאציות של אותו נושא. לא, ישנה מציאות אחת של אלוהים חיים, שדיבר, וישנו אלוהים אחד, אלוהים אחד שלבש בשר, על-כן ישנו דבר אלוהים אחד שהוא באמת דבר האלוהים. אך ישנה חוויה דתית עם אור אנושי כלשהו שמקורו בבריאה ועל-כן הכרחי ואפשרי להיכנס לדיאלוג וכך להיפתח זה לזה ולפתוח את כולם לשלום האלוהים, שלום כל בניו ובנותיו, שלום כל משפחתו.