מסר הבישופים בסוף הסינודוס על הפצת האמונה החדשה

אחים ואחיות,

(...) אין אדם, גבר או אישה, שבחייו לא מוצא את עצמו בדומה לאישה השומרונית, ליד באר, דלי ריק בידו, בתקווה למצוא את מימוש שאיפת ליבו העמוקה ביותר אשר הוא לבדו ייתן משמעות מלאה לקיום האנושי. כיום בארות רבים מציעים פתרון לצימאון האדם אולם עלינו להבחין ביניהם על מנת לא לשתות ממים מזוהמים. עלינו לכוון את חיפושנו היטב על מנת לא ליפול קרבן לאשליות אשר תוצאותיהן הרות אסון. (...)

בדומה לישוע בבאר שכם, הכנסייה חשה את מחויבותה לשבת ליד אנשי הדור הזה. היא חפצה להציג חי את האדון בהקשר חייהם על מנת שייפגשו איתו כי הוא לבדו מהווה את המים המעניקים חיי נצח אמיתיים. ישוע לבדו מסוגל לקרוא את מעמקי הלב ולגלות את האמת אודותינו. (...) כל מי שקיבל חיים חדשים מהמפגש עם ישוע, אינו יכול אלא לצאת להכריז את האמת והתקווה לאחרים. החוטא אשר שב אל אלוהים נעשה מבשר הישועה ומוביל את העיר כולה אל ישוע. אותם אנשים עוברים מקבלת עדותה של השומרונית לקבלה אישית של ישוע באמצעות המפגש איתו (...)

(...) עמל הפצת האמונה החדשה הוא להציג שוב את היופי והחידוש המתמיד של המפגש עם ישוע ללב ולשכל הנבוכים והמבולבלים של אנשי הדור הזה, וראשית כל לעצמנו. אנו מזמינים את כולכם להתבונן בפניו של האדון ישוע המשיח, לחדור לרז קיומו אשר ניתן לנו בצלב ושוב בתחייתו מבין המתים כמתנת האב, רז המגיע אלינו באמצעות רוח הקודש. בדמותו של ישוע, רז אהבת אלוהים האב כלפי המשפחה האנושית כולה מתגלה. הוא אינו חפץ שנישאר אסירי אוטונומיה כוזבת. אלא הוא פייס אותנו איתו בברית אהבה מחודשת (...)

הכנסייה מהווה את המקום אשר המשיח מציע לנו בהיסטוריה ובו אנו יכולים להיפגש איתו. אליה הוא הפקיד את דברו, את הטבילה שבה אנו נעשים בני האלוהים, את גופו ודמו, את חסד מחילת החטאים בתקדיש הפיוס, את חווית האחדות אשר משקפת את רז השילוש הקדוש, את עוז הרוח אשר מקרינה אהבה כלפי כל הבריות (...)

(...) עלינו ליצור קהילות פתוחות שבהן כל אלה שנדחקו לשולי החברה ימצאו להם בית, מקום חוויות מוחשיות של אחדות אשר מושכות את מבט בני אנוש בגלל האהבה העזה הגלומה בהן – "ראו כיצד אוהבים הם איש את אחיו" (טרטוליאנוס, האפולוגטיקה, 39, 7). זיו האמונה קורן באופן מיוחד בשעת הליטורגיה (עבודת הקודש) ומעל לכל בסעודת האדון של יום א. בעריכת עבודת הקודש, הכנסייה מתגלה כעמל האלוהים והופכת את משמעות הבשורה לנראית לעין במילה ובמעשה. (...)

אין צורך בהמצאת שיטות חדשות כאילו הבשורה היא מוצר אשר מוצג בשוק הדתות. עלינו לגלות מחדש את הדרכים שבהן ישוע ניגש לבני אדם וקרא להם. עלינו ליישם דרכים אלה בנסיבות עולמנו היום.

אנו מזכירים, למשל, כיצד ישוע בא לפגוש את שמעון כיפא, אנדרי, יעקב ויוחנן בהקשר מלאכתם, כיצד זכאי היה יכול לעבור מסקרנות פשוטה לחום סעודה משותפת עם האדון, כיצד שר המאה הרומי ביקש ממנו לרפא אהובו, כיצד האיש שנולד עיוור הכיר בו את המשחרר אותו משולי החברה, כיצד מרתה ומרים גילו את שכרן בנוכחותו בעקבות האירוח בביתן ובלבבותיהן. בלימוד עמודי ספרי הבשורה וכמוכן סיפורי חוויות השליחים בכנסייה הקדומה נוכל לגלות את הדרכים השונות והנסיבות שבהן נפתחו חיי בני האדם לנוכחותו של המשיח.

הקריאה התדירה בכתבי הקודש – לאור מסורת הכנסייה אשר מוסרת אותם לנו ומהווה מקור הפרשנות האמיתית – נחוצה לידיעת תוכן הבשורה, כלומר דמות ישוע בהקשר תולדות הישועה. קריאת הכתובים אף מסייעת בידינו לגלות את ההזדמנויות להיפגש עם ישוע, דרכי הבשורה עצמה והן מושרשות במימדים העקרוניים של החיים האנושיים: המשפחה, העבודה, הידידות, צורות שונות של עוני וניסיונות החיים, וכו (...).

אנו משוכנעים בעומק ליבנו שעלינו לשוב בתשובה על מנת להסתמך על כוחו של המשיח אשר לבדו מסוגל לחדש כל וראשית כל: את קיומנו העלוב. בענווה, עלינו להכיר בעובדה שעוניים של תלמידי ישוע וחולשותיהם, במיוחד אלה של משרתי המשיח (אנשי הכנסייה), פוגעים באמינות השליחות כולה. אנו אכן מודעים – אנחנו הבישופים ראשית כל – שאין אנו ראויים לקריאתו של האדון ולשליחותו לבשר לכל אמות העולם. אנו יודעים שעלינו להכיר בענווה בפגיעותינו נוכח פצעי ההיסטוריה ולא להסס לזהות את חטאינו האישיים. ברם, אנו משוכנעים שרוח האדון מסוגלת לחדש את כנסייתו ולהדר את בגדה אם ניתן לה לעצב אותנו. עיצוב זה מופגן בפנינו בחיי הקדושים וזיכרון חייהם אף הוא אמצעי מועיל בהפצת האמונה מחדש. (...)

(...) אין מקום לפסימיות בלבבות ושכלי אלה היודעים שאדונם ניצח את המוות ורוחו פועלת ברוב עוזו בהיסטוריה. אנו ניגשים אל העולם בענווה אולם גם בנחישות. נחישותנו מתבססת על הביטחון שהאמת תנצח בסופו של דבר. אנו בוחרים לראות בעולם הזמנתו של האל להעיד לשמו. (...)

(...) אין מונופול לאדם אחד או קבוצה יחידה להפיץ את הבשורה. עבודה זו היא מלאכת הקהילה הכנסייתית כולה כי בקהילה זו גישה לכל האמצעים למפגש עם ישוע: דבר האלוהים, התקדישים, אחדות האחים, שירות האהבה, שליחות. מהפרספקטיבה הזאת, תפקיד הקהילה המקומית (parish) בולט ומביע את נוכחות הכנסייה במקומות חיי בני אדם. היא מהווה "מעיין הכפר", על פי הכינוי שניסח האפיפיור יוחנן ה-23, וממנו כולם מוזמנים לשתות ולמצוא בו רעננות הבשורה (...)

(...) הכנסייה רואה בדתות האחרות שותפותיה הטבעיות בדיאלוג. מי שמקבל את הבשורה משוכנע שהמשיח אמת ולא מקבל אותה בגלל התנגדות לאחר. בשורת ישוע היא שלום ושמחה והתלמידים שמחים להכיר בכל מה שטוב ואמיתי ברוח הדתית של האנושות כולה ומבטה החטוף לעולם שנברא על ידי אלוהים ואשר בא לידי ביטוי בדתות השונות.

כוונתו של הדו-שיח בין הדתות היא לתרום לשלום. דו-שיח זה דוחה כל ביטוי של פונדמנטליזם ומגנה כל מעשה של אלימות המופעל נגד המאמינים ורואה בהם הפרת זכויות אדם חמורה. כנסיות העולם כולו מאוחדות בתפילה ואחווה עם האחים הסובלים ודורשות מהממונים על גורל בני אדם לשמור על זכותו של כל אדם לבחור באופן חופשי את אמונתו, לחיות על פיה ולהעיד לה. (...)

(...) למקם את עצמנו ליד נפגעי החיים אינו שירות חברתי בלבד אלא מעל לכל מעשה רוחני כי פנו המשיח זוהרים בעניים. "מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם" (מתי כה:40). עלינו להכיר במקום המועדף לעניים בקהילותינו, מקום שאינו חסום בפני איש, אלא מביע כיצד ישוע קשר את עצמו איתם. נוכחות העניים בקהילותינו היא בעלת כוח מסתורית: היא משנה בני אדם אף יותר ממילים, היא מלמדת נאמנות, היא מפענחת לנו את שברירות החיים, היא דורשת תפילה: בקיצור, היא מביאה אותנו אל המשיח.

כל מעשה של אהבה, מאידך, חייב להתלוות למחויבות לצדק, יחד עם דרישה מופנית לעניים ולעשירים כאחד. לכן, תורת הכנסייה החברתית היא חלק אינטגראלי של דרכי הפצת הבשורה ואף של עיצוב הנוצרים המקדישים את עצמם לשרת את הקהילה האנושית בחיים חברתיים ופוליטיים. (...)

דמות מרים מנחה אותנו בדרכנו. על פי דבריו של האפיפיור בנדיקטוס ה-16, מלאכתנו נראית לפעמים כשביל החוצה מדבר. אנו מודעים שעלינו לצאת למסע ולשאת איתנו את הנחוץ בלבד: חברת ישוע, אמת הדבר, לחם החיים אשר מזין אותנו, אחוות האחדות הכנסייתית ודחף האהבה. מי הבאר גורמים למדבר לפרוח. ככוכבים המאירים את ליל המדבר בזוהרם, כך אור מרים, כוכב הפצת הבשורה מחדש, זוהרת בשמי דרכנו. אנו מפקידים את עצמנו לתפילותיה.