מיניות, אהבה ואלוהים

לקריאת המאמר במקור על אתר ה-CNA כאן

מיניות, אהבה ואלוהים: התשובה הקתולית לפוריטניות ולניטשאניזם

מאת האב רוברט ברון*

(תרגום דימה אזרוחי)

חלק גדול מתורת האמונה של הכנסייה מושמץ בתרבות הגבוהה והעממית כאחת, אך אין מושמצות יותר מההוראות בדבר נישואין ומיניות. פעם אחר פעם, עמדות הכנסייה מוצגות כפוריטניות, מתנגדות לחיים ומיושנות להחריד – שאריות מתקופת הברונזה. מעל הכול, מוקיעים את הכנסייה על הצבת גבולות לא הגיוניים לחופש המיני של האדם בן זמננו. מנהיגי הכנסייה, המגנים על מוסר מיני מסורתי, נלעגים שמא היו גרסה של "אשת הכנסייה" של דנה קרווי (*) - טרחנים, מאשימים, סוטים בסתר ובעלי אובססיה למין.

ראשית, הרשו לי להגיב להאשמות בדבר פוריטניות. לאורך ההיסטוריה של הדת והפילוסופיה, אכן ניתן לזהות זרם פוריטני. בין אם מתגלם הוא כמניכאיזם, גנוסטיות או דואליזם אפלטוני, המחשבה הפוריטנית מלמדת כי הרוח טובה היא והחומר רע הוא ונפול. פעמים רבות בתפיסות אלו, מטרת החיים היא לברוח מהחומר, בייחוד מהמיניות, הכובלת את האדם לספירה הגשמית. אך הדת הנוצרית האמתית, המבוססת על הכתובים, אינה פוריטנית. האל הבורא מתואר בספר בראשית כמי שיצר מגוון עצום של יצירות גשמיות – כוכבי לכת, כוכבים, הירח והשמש, חיות, דגים ואפילו שרצים השורצים על הארץ – ועל כולם אמר כי טוב, אפילו טוב מאד. בהתאם לכך, אין דבר מעוות או מפוקפק מוסרית בגוף, במין, בכמיהה מינית ובמעשה המיני. למען האמת, ההפך הוא הנכון. כאשר בבשורה על-פי מרקוס, ישוע נשאל על נישואין ומיניות, הוא מפנה לספר בראשית, לסיפור הבריאה:"'אֲבָל מֵרֵאשִׁית הַבְּרִיאָה 'זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. עַל-כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם לְבָשָׂר אֶחָד.' וּבְכֵן אֵינָם עוֹד שְׁנַיִם אֶלָּא בָּשָׂר אֶחָד" (מרקוס י:6 - 8). המשפט האחרון הוא, סלחו לי על השפה, "סקסי" בצורה ברורה. ייתכן ואפלטון היה פוריטאני, אולי גם ג'ון קלוין, אך ישוע בבירור לא היה.

אם כן, בהינתן הדגש על טוב המיניות והעונג המיני, מה מפריד את העמדה הנוצרית מפילוסופיית ה"פלייבוי"? התשובה הפשוטה היא שלאנשים החיים את חייהם לפי הכתובים, מיניות חייבת להתמקם בקונטקסט רחב יותר של אהבה, שמשמעותה לרצות בטוב האחר. בשביל הרוחניות הקתולית עקרון בסיסי הוא שכל דבר בחיים חייב להימשך לאהבה כאל מגנט, חייב להיות מותנה באהבה ולהשתנות על ידה. כך, דאגותיו העסקיות של הפרט חייבות להיות מסומנות על ידי האהבה, שמא יתדרדרו לחומרנות גסה; מערכות היחסים של הפרט חייבות לצמוח באהבה, שמא יתדרדרו לרגעים של מניפולציה הנובעת מאינטרס עצמי; אפילו הדרך בה הפרט מבלה בפנאי חייבת להתכוון לאהבה, שמא יתדרדר לסיפוק תאוות אישיות גרידא. מין הוא לא יוצא מן הכלל. טובה של התשוקה המינית מעוצב, מטבעו, להפוך למרכיב אחד בתוכנית של אהבה לא-אנוכית וכך להפוך לדבר-מה נדיר המעצים את החיים. אם ברצונכם לראות מה קורה כאשר מתעלמים מעקרון זה, צאו וראו את תרבות הסטוצים הרווחת בקרב הדור הצעיר – והלא צעיר כל-כך. מין כשעשוע, כספורט בהסכמה, כמקור להנאה מלאכותית, הוביל לצבא של אנשים עצובים ונואשים, ולרבים מהם אין מושג שדרך התייחסותם המוטעית למין היא שהובילה להשפעות מזיקות אלו. כאשר הנאה מינית יוצאת מחוץ לגבולותיה שלה על ידי המשיכה המגנטית של האהבה, היא נחלצת משקיעה בעצמה.

ישנו גם שלב שלישי, שכן אהבה אנושית חייבת להתקיים על רקע הייעוד האלוהי. לאחר שישוע הדגיש כי על הגבר והאישה להפוך לבשר אחד, הוא הסביר זאת בכך ש"אֵת אֲשֶׁר-חִבַּר אֱלֹהִים לֹא יַפְרִידֶנּוּ אָדָם". כאשר עבדתי ככהן קהילה במשרה מלאה, הייתה לי הזכות להכין בני זוגות צעירים רבים לקראת החתונה. תמיד שאלתי אותם "למה אתם רוצים להתחתן בכנסייה?" לאחר היסוס קל רוב מוחלט של בני הזוגות השיב "ובכן, אנחנו מאוהבים", אני הייתי מגיב "אני שמח שאתם מאוהבים, אך זוהי אינה סיבה להתחתן בכנסייה!" הנקודה שלי הייתה שלהיכנס לנישואין כתקדיש משמעו שהכלה והחתן הבינו שהם התאחדו על-ידי האלוהים ולמען מטרותיו, שמיניותם ואהבתם הן בשירות מטרה נעלה אף יותר. נדירת הנדרים בפני הכוהן והקהילה הקתולית היא שוות ערך להודאה בכך שמערכת היחסים שלהם היא בגדר תקדיש – כלי לחסדי האלוהים לעולם הסובב אותם. מיקום זה בתוך ההקשר, מחייב כי המיניות – הטובה לכשעצמה והמועלת בדרגתה על ידי האהבה –מחזיקה עתה במשהו קדוש באמת.

החברה שלנו הפכה לניטשאנית יותר ויותר, בכך אני מתכוון אובססיבית לכוח האדם ליצור את עצמו. מסיבה זו סובלנות היא הערך האובייקטיבי היחיד אותו מזהים אנשים רבים, ולכן חופש, בייחוד בתחום המיניות, מוערך כה רבות. בעקבות כך, ניסיונות לתת למין משמעות במסגרת נעלה יותר נלעגים כפוריטניות ושמרנות נרגזת. תודה לאל שבינות למיליוני הקולות הקוראים למיניות של סיפוק תאוות אנכיות, ישנו קולה של הכנסייה הקתולית הזועק "לא!", "לא" בשירותו של "כן" גדול יותר.

(*) דנה קרבי: שחקן וקומיקאי אמריקאי שיצר את הדמות של אישה דתייה בטוחה בעצמה ושופטת אחרים וגילם אותה בסדרת טלוויזיה.

* האב רוברט ברון הוא מייסדו מוסד המיסיון העולמי, "מילה בוערת", ונשיא מכללת פרחי הכהונה על-שם מונדליין ליד שיקגו. הוא יוצרה של סדרה דוקומנטרית, "קתוליות", המשודרת בארצות הברית בערוצים רבים וביניהם EWTN. הסדרה זכתה בפרס כריסטופר למצוינות. למידע נוסף על הסדרה: www.CatholicismSeries.com. לאתר האינטרנט של "מילה בוערת":http://www.wordonfire.org. לערוץ היוטיוב של האב ברון, בו מפורסמות תדיר תגובות וניתוחים מנקודת מבט קתולית על נושאים אקטואליים בענייני תרבות ופוליטיקה: http://www.youtube.com/user/wordonfirevideo.