היחסים הבין-דתיים על פי "הכנסייה במזרח התיכון"

19. האופי והקריאה האוניברסלית של הכנסייה מחייבים אותה לנהל דיאלוג גם עם בני דתות אחרות. במזרח התיכון דיאלוג זה מבוסס על קשרים היסטוריים ורוחניים בין נוצרים ליהודים ומוסלמים. זהו דיאלוג שאינו מונחה על ידי שיקולים פרגמטיים או פוליטיים, אלא על ידי עקרונות תיאולוגיים בענייני אמונה. הוא מבוסס על כתבי הקודש ומוגדר בבהירות בחוקה הדוגמתית של הכנסייה "אור לגויים" (Lumen Gentium) ובהכרזה על יחסי הכנסייה לדתות לא נוצריות "בזמננו"(1) (Nostra Aetate). יהודים, נוצרים ומוסלמים מאמינים באל אחד, בורא האדם. מי ייתן ויהודים, נוצרים ומוסלמים יגלו מחדש את אחד מרצונותיו של אלוהים, רצונו לאחדות והרמוניה במשפחה האנושית. מי ייתן ויהודים, נוצרים ומוסלמים יימצאו במאמינים אחרים אחים ואחיות אותם יש לכבד ולאהוב, ובדרך זו, החל מארצותיהם שלהם, יתנו עדות מרשימה לשלווה ותיאום בין ילדיו של אברהם, זאת במקום להיות מנוצלים לטובת מאבקים אינסופיים אשר אינם מוצדקים מבחינתם של מאמינים אמתיים. ההכרה באל אחד – אם חיים אותה בלב שלם – יכולה להוות תרומה משמעותית לשלום באזור ולדו-קיום מכבד מצד של היושבים בו.

20. הקשרים המחברים בין יהודים לנוצרים הם רבים ועמוקים. הם מעוגנים במסורת רוחנית משותפת. ישנה, כמובן, אמונתנו באל אחד, הבורא, המגלה עצמו, המציע את חברתו האינסופית לבני אדם ומתוך אהבה חפץ להושיענו. ישנם גם כתבי הקודש, אשר חלק גדול מהם משותף ליהודים ולנוצרים; בשביל שניהם, זהו דבר האלוהים. פנייתנו המשותפת לכתבי הקודש גורמת לנו להתקרב אחד אל השני. יתר על כן, ישוע, בן לעם הנבחר, נולד, חי ומת כיהודי (אל הרומים ט:4 - 5). כמוכן מרים, אמו, מזמינה אותנו לגלות מחדש את השורשים היהודיים של הנצרות. קשרים קרובים אלו הם אוצר ייחודי אשר נוצרים גאים בו, ובגינם הם חבים לעם הנבחר רבות. יהדותו של הנוצרי – זה הבא מנצרת – מאפשרת לנוצרים לטעום בעונג את עולמה של ההבטחה שמכירה להם את אמונת העם הנבחר, ובכך הופכת אותם לחלק מאותו עם. אם זאת, האישיות והזהות העמוקה ביותר של ישוע היא גם זו המפרידה ביניהם, שכן בו רואים הנוצרים את המשיח, בן האלוהים.

21. נוצרים חייבים להיות יותר מודעים לעומק רז "הדבר אשר נהיה בשר" בכדי לאהוב את האלוהים בכל ליבם, בכל נפשם ובכך מאדם (דברים ו:5). המשיח, בן האלוהים, לבש בשר בעם, אמונה ומסורת אשר, אם תיוודע בעומק רב יותר, יכולה רק להעשיר את ההבנה של האמונה הנוצרית. נוצרים הגיעו להבנה עמוקה זו תודות למותו ותחייתו של המשיח (לוקס כד:26). אבל הם חייבים להיות מודעים לשורשיהם ולהודות עליהם תמיד. שכן, בשביל שענף שהורכב על עץ עתיק יחזיק מעמד (אל הרומים יא:17 – 18), עליו לקחת לגימה העולה מן השורשים.

22. היחסים בין שתי הקהילות נושאות את צלקות ההיסטוריה והסבל האנושי. אי-הבנות ואי-אמון הדדיים היו בשפע. רדיפות העבר, בין אם מוסתרות או אלימות, הן בלתי נסלחות ויש להתחרט עליהן עמוקות. אם זאת, למרות מצבים טראגיים אלו, הדו-שיח בין שתי הקהילות לאורך הדורות נשא פרי כה רב עד כי הוא תרם ללידתה והרחבתה של הציביליזציה והתרבות אשר ידועה בשם יהודית-נוצרית. נראה כי שני עולמות אלו, הטוענים להיות שונים ומנוגדים מסיבות כאלה ואחרות, התאחדו בכדי לתת לאנושות מעיין תרכובת ייחודית. מערכת יחסים זו, אשר בו-זמנית מאחדת ומפרידה יהודים ונוצרים, חייבת לייצר בשתי הקבוצות תחושה חדשה של אחריות למען האחר ואתו (2). שכן שני העמים קיבלו את אותן ברכות והבטחות נצחיות שמאפשרות להם להתקדם בביטחון לקראת אחווה.

23. הכנסייה הקתולית, מתוך נאמנות להוראתה של מועצת הוותיקן השנייה, מביטה בהערכה אל המוסלמים העובדים את האל מעל הכל בתפילות, צדקה וצום, מוקירים את ישוע כנביא, אך לא מכירים באלוהותו, ומכבדים את מרים, אמו הבתולה. אנו מודעים לכך שהמפגש בין האסלאם לנצרות לבש פעמים רבות אופי של מחלוקות סביב עקרונות הדת. לצערנו, שני הצדדים השתמשו פעמים רבות באמתלה של הבדלי עקרונות כהצדקה, בשם הדת, למעשים של חוסר סובלנות, אפליה, דחיקה לשוליים ואפילו רדיפה (3).

24. למרות זאת, נוצרים חיים יום-יום לצד מוסלמים במזרח התיכון, שבו נוכחותם אינה חדשה או מקרית, אלא בעלת היסטוריה ארוכה. כחלק אינטגרלי מהמזרח התיכון, הנוצרים פיתחו לאורך הדורות מערכת יחסים עם סביבתם אשר יכולת ללמדנו רבות. הם נתנו לדבקות לאדיקות הדתית של המוסלמים לאתגר אותם, והמשיכו, בהתאם למשאבים ובמידת האפשר, לחיות לפי ערכי הבשורה ולקדם אותם בתרבות הסובבת. התוצאה היא צורה מיוחדת של סימביוזה. אם כן, הכרחי להכיר בתרומה שנעשתה על ידי יהודים, נוצרים ומוסלמים בעיצוב התרבות העשירה של המזרח התיכון (4).

25. לקתולים במזרח התיכון, מרביתם תושבים מלידה של ארץ מולדתם, יש חובה וזכות להשתתף בחיי האומה ולעבוד בכדי לבנות את מדינתם. הם צריכים ליהנות מאזרחות מלאה ולא לקבל יחס של אזרחים או מאמינים סוג ב'. כפי שבעבר, כמבשרים של ההתעוררות הערבית, הם לקחו חלק פעיל בחיי התרבות, הכלכלה והמדע של כל תרבות באזור, כך גם בימינו הם רוצים לחלוק עם המוסלמים את חוויותיהם ולתת את תרומתם המיוחדת. ישוע הוא הסיבה לרגישותם של הנוצרים לכבודו של האדם ולחופש הדת, המסקנה הטבעית של אותו כבוד. למען אהבת האל והאדם, תוך מתן כבוד לטבע הכפול של ישוע, ועם חיי הנצח באופק, נוצרים בנו בתי-ספר, בתי-חולים ומוסדות מסוגים רבים אליהם כל אדם מוזמן ללא אפליה (מתי כה:31). בשל סיבות אלו נוצרים מודאגים במיוחד ביחס לזכויות בסיס של כל אדם. יהיה זה שגוי לטעון כי זכויות אלה הן זכיות אדם "נוצריות". הן לא יותר ולא פחות מהזכויות הנדרשות מהכבוד הבסיסי של כל אדם ואזרח, יהיה אשר יהיה מוצאו, אמונותיו הדתיות והעדפותיו הפוליטיות.

26. חופש דת הוא פסגת כל שאר החופשים. זוהי זכות קדושה ובלי ניתנת לביטול. היא כוללת, הן ברמה האישית ובזו הקולקטיבית, את החופש של הפרט ללכת בעקבות מצפונו בענייני דת ובאותו הזמן גם את חופש הפולחן. היא כוללת את הזכות של הפרט לבחור את הדת אותה הוא רואה כנכונה ולבטא אמונה זו בפומבי (5). חובה לאפשר ביטוי חופשי ופומבי של דתו של הפרט וסמליה ללא סיכון חיים וחופש אישי. חופש הדת נטוע בכבודו של האדם; הוא משמר חופש מוסרי ומטפח כבוד הדדי. יהודים, עם ניסיון עבר גדוש במתקפות הרסניות וממיתות, מכירים בטובות של חופש הדת. גם המוסלמים חולקים עם הנוצרים את ההבנה כי כל כפייה בענייני דת, וקל וחומר שימוש בכוח, הוא אסור. כפייה מעין זו, שיכולה להתבטא בדרכים רבות וידועות לשמצה ברמות אישיות, חברתיות, תרבותיות, מנהליות ופוליטיות, היא בניגוד לרצון האל. כפייה זו נותנת פתח לניצול פוליטי ודתי, אפליה ואלימות המובילה למוות. אלוהים רוצה בחיים ולא במוות. הוא אוסר על רצח, אפילו של אלה שרצחו בעצמם (בראשית ד:15 - 16, ט:5 - 6; שמות כ:13).

27. סובלנות דתית קיימת במספר מדינות, אך היא לא אפקטיבית במיוחד שכן היא מוגבלת לתחומי הפעולה השונים. ישנו צורך בתזוזה מסובלנות לחופש דת. צעידה בדרך זו אינה מובילה לרלטיביזם, כפי שחלק סבורים. היא לא מתפשרת בענייני אמונה, אלא קוראת לחשיבה מחדש על היחסים בין האדם, הדת והאל. זוהי לא התקפה על "האמיתות הבסיסיות" של האמונה, שכן, למרות מחלוקות אנושיות ודתיות, קרן של אמת מאירה על כל בני האדם (6). אנו יודעים היטב כי האמת לא מתקיימת בנפרד מהאל כמציאות עצמאית. אם כך היה הדבר, אזי אמת הייתה לאליל. האמת אינה יכולה להתגלות אלא בשׁוֹנוּת אשר נפתחת בפני האל, אשר רוצה בתורו לגלות את השׁוֹנוּת שלו דרך אחי ואחיותיי בני-האדם. לכן אין זה ראוי להצהיר בצורה חד-משמעית "אני מחזיק באמת". האמת אינה מוחזקת על-ידי איש. האמת היא מתנה אשר קוראת לנו לצאת למסע בשביל להתחקות אחריה. אמת יכולה להיוודע ולהיחוות אך ורק בחופשיות, מסיבה זו איננו מסוגלים לכפות אמת על אחרים, אמת מתגלה רק במפגש של אהבה.

28. תשומת הלב של העולם כולו מופנית למזרח התיכון בעוד הוא מגשש אחר דרכו. יהי רצון שאזור זה יראה שדו-קיום הוא לא אוטופיה ושאי-אמון ודעה קדומה הם לא דבר מחויב המציאות. דתות יכולות להצטרף זו אל זו בשירות למען טובת הכלל ולתרום להתפתחותו של כל אדם ולמען בניין החברה. הנוצרים במזרח בתיכון חוו במשך דורות את הדו-שיח בין האסלאם לנצרות. בשבילם מדובר בדו-שיח של חיי היום-יום. הם מודעים לאפשרויות העשירות הטמונות בו וגם למגבלותיו. בנוסף, הם חוו את הדיאלוג החדש בין היהודית לנצרות. כבר במשך זמן מה, דיאלוגים דו ותלת צדדים בין היהדות, הנצרות והאסלאם מתרחשים בין תיאולוגים ומשכילים. דיאלוגים אלה הם קרקע פורייה למפגש ועיון בנושאים שונים, וחייבים לתמוך בהם. תרומה משמעותית בעניין זה נעשית על ידי כל המוסדות הקתוליים ללימודי פילוסופיה, תיאולוגיה ומקצועות אחרים הנלמדים מזה זמן רב במזרח התיכון, וממשיכים את תפקודם באזור זה פעמים תחת מצבים לא-קלים. אני מביע את הערכתי להם ואני מעודד אותם להמשיך בעבודתם כמכוניי שלום, תוך ידיעה שכל מאמץ שנעשה בשביל להתגבר על בורות ולמען קידום ידע ראוי להיתמך. בעזרת ה', השילוב בין הדיאלוג היום-יומי מחד וזה של המשכילים והתיאולוגים מאידך יתרום, לאט אבל בטוח, לשיפור היחסים בין יהודים לנוצרים, יהודים למוסלמים ומוסלמים ונוצרים. זוהי תקוותי ואליה אני מתכוון בתפילותיי.

1. ראה: הצעה, 40

2. בנדיקטוס השישה-עשר, נאום בהיכל שלמה בירושלים (12 מאי 2009); הצעה 41.

3. ראה: הצעה 5

4. ראה: הצעה 20

5. ראה: מועצת ותיקן השנייה, הכרזה בדבר חופש הדת "כבוד האדם" [Dignitatis Humanae], 2-8; בנדיקטוס השישה-עשר, מסר לכבוד יום השלום העולמי לשנת 2011, 46-48; פנייה לסגל הדיפלומטי של הכס הקדוש (10 בינואר 2011)

6. מועצת הוותיקן השנייה, הכרזה בדבר יחסי הכנסייה לדתות לא-נוצריות "בזמננו" [Nostra Aetate], 2