מרים נוטמן, נזירה במסדר יוסף הצדיק, הקדישה אנרגיה רבה לקתולים הדוברים עברית בישראל. היא הלכה לעולמה ב-31 בינואר 2012.

miriam_nothmann

מרים נוטמן נודלה ביפו ב-1938 לאבא יהודי ואימה נוצרייה אשר הגיעו לארץ ישראל בבורחם מהמשטר הנאצי. מרים נשלחה ללמוד בבית הספר של נזירות יוסף הצדיק ביפו ובתום לימודיה בבית הספר הצטרפה למסדר. לאחר שנים של לימודים באירופה, היא חזרה ארצה. כדוברת שפות רבות, היא מצאה עבודה ואף הועסקה בשגרירות האוסטרית במשך שנים רבות. אולם, באותה התקופה היא נתנה ביטוי למחויבות שלה לעניים ולעבודה עם הנוצרים בישראל, בייחוד הנוצרים הדוברים עברית. זוכרים אותה כיד הימנית של האב אלפרד דלמה, הרועה האהוב של הקתולים הדוברים עברית ביפו משנת 1958 ועד מותו הטראגי בתאונת דרכים בשנת 1985. מרים עבדה איתו על מנת לבנות את קהילת יפו ולחפש את הצאן האובדות של העדר.

לצד האב דלמה, מרים השתתפה במפגשים האקומניים והבין-דתיים אשר כינסו אנשים מגוונים יחד בתל אביב – יפו. היא הייתה בת בית בשפות שונות, בתרבויות ובמסורות מגוונות ולכן יכלה ליצור קשר ולמוטט חומות הפרדה.

מרים הייתה עם האב דלמה במכוניתו בעת התאונה הנוראה אשר בה הוא מת. דלמה נהרג יחד עם אימה של מרים והיא בעצמה נפצעה באופן רציני מאוד. היא לא יכלה להשתתף בלווייתם ובילתה חודשים רבים בבתי החולים כאשר היא למדה מחדש כיצד ללכת. לשאר ימיה, היא הלכה בקושי רב והשתמשה במקל הליכה.

מרים המשיכה לחפש את העניים ביותר עם יתר שאת. היא אתגרה את הנזירות אחיותיה ואת הכנסייה בכלל והקהילה הדוברת עברית בפרט. היא תמיד דרשה יותר סולידאריות עם העניים והסובלים. היא העינה דורות רבים של ילדים לתקדישי החידה הראשונה וחתימת הקודש ואף הכינו בני זוג צעירים לחתונה. היא הייתה אוזן קשבת לרבים שנהרו אליה לשתף אותה בבעיותיהם ובסבלם. בשנים האחרונות, היא הייתה חלוצה בחינוך הדתי הניתן לאוכלוסיית המהגרים בישראל – מהגרי העבודה ומבקשי המקלט. היא הבינה את הצורך ללמד בעברית. ילדים אפריקאים פקדו את ביתה ללמוד איתה והיא התנדבה בשיעורים לילדים הפיליפינים בכנסיית סנט אנתוני היפו. היא החלה ללמד ילדים עם קשיי לימוד אולם מהר מאוד הילדים האחרים אף הם באו בשומעם אותה מדברת עברית רהוטה – שפתם.

מרים הייתה נאמנה לקהילת יפו והתרשמה מהתחייה של הקהילה הדוברת עברית בשנים האחרונות בשמחה רבה. כולם אהבו אותה והיא פקדה את הקהילה כל שבוע ושמרה על פרופיל נמוך. מה הצד, באותו המושב כל שבוע, היא הביטה במתרחש באהבה רבה. היא חסרה מאוד!

יהי זכרה מקור עוז וברכה!