כתבי הקודש, הכנסייה והעם היהודי

העם היהודי וכתביו בכתבי הקודש הנוצריים

א. ההבנה הנוצרית ליחסים בין הברית הישנה לברית החדשה

1. ציון יחס הדדי

באומרה "הברית הישנה", הכנסייה איננה מגדירה את הכתובים היהודים כמיושנים או מבוטלים (37). אדרבה, הכנסייה תמיד הדגישה שלא ניתן להפריד בין הברית הישנה והברית החדשה. עמדה זו מהווה את יחסה הראשוני של הכנסייה. בתחילת המאה השנייה לספירה, בתקופה הבאה בעקבות זמן השליחים, בשעה שמרקיון רצה להסיר את הברית הישנה, הוא עמד בפני התנגדות עזה מצד הכנסייה. יתר על כן, דחייתו את הברית הישנה, הובילה אותו להתעלמות אף מחלק גדול מהברית החדשה – הוא שמר על ספר הבשורה על פי לוקס ומספר איגרות של שאול בלבד. עובדה זו מראה שעמדתו הייתה חסרת היגיון. לאמתו של דבר, הברית החדשה מבינה את חייו של ישוע, מותו ותחייתו לאור הברית הישנה (ראה הראשונה אל הקורינתים טו:3 – 4).

ברם, יחס זה הינו הדדי: מחד, הברית החדשה מחייבת קריאה לאור הישנה אולם, מאידך, היא מזמינה לקריאה חוזרת של הברית הישנה לאור ישוע המשיח (ראה לוקס כד:45). כיצד נבצע קריאה חוזרת זאת? היא מתייחסת ל-"כָל הַכְּתוּבִים" (לוקס כד:27), ל-"כָּל הַכָּתוּב... בְּתוֹרַת משֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים" (לוקס כד:44) אולם הברית החדשה מספקת מספר מוגבל של דוגמאות ואינה מציעה שיטה.

2. קריאה חוזרת בברית הישנה לאור המשיח

מהדוגמאות ניתן להבין שמחברי הברית החדשה השתמשו בשיטות שונות הנגזרות מהרקע התרבותי, כפי שכבר ראינו (38). הטקסטים הקיימים מזכירים את הטיפולוגיה והקריאה לאור הרוח (השנייה אל הקורינתים ג:14 – 17). לכן ניתן להסיק שמדובר בשני מרכיבים של הקריאה: הפירוש המקורי על פי מועד החיבור מחד ופרשנות מאוחרת יותר לאור המשיח מאידך.

ביהדות, קריאות חוזרות היו נפוצות. הברית הישנה כבר מראה את הדרך. לדוגמה: בסיפור המן, מבלי להתכחש למתנה המקורית, המשמעות של המן מעמיקה לכדי הפיכתו לסמל של דברו של האל אשר באמצעותו האל מזין את עמו באופן מתמיד (דברים ח:3). ספרי דברי הימים מהווים קריאה חוזרת של ספר בראשית וספרי שמואל ומלכים. המיוחד בנוגע לקריאה החוזרת הנוצרית, כפי שציינו, הינה העובדה שהיא נעשית לאור המשיח.

הפרשנות החדשה איננה שוללת את המשמעות המקורית. שאול השליח מבהיר ש-"רֵאשִׁית כּל... הופְקְדוּ דִּבְרֵי אֱלוהִים" בידי בני ישראל (אל הרומים ג:2). הוא מניח כדבר מובן מאליו שהיה ניתן לקרוא ולהבין את דברי האל טרם ביאתו של המשיח. למרות שהוא מדבר על עיוורון היהודים ב-"קָרְאָם בַּבְּרִית הַיְשָׁנָה" (השניה אל הקורינתים ג:14), הוא אינו מתכוון לחוסר יכולת כולל לקרוא אלא לאי יכולתם לקרוא לאור המשיח.

3. הקריאה האלגורית

20. בעולם ההלניסטי נפוצו שיטות שונות לפרש טקסט והפרשנות הנוצרית השתמשה בהן. לעיתים קרובות, היוונים פירשו את כתביהם הקלסיים באמצעות השיטה האלגורית. בפרושם את השירה הקדומה כגון זו של הומרוס, נוכח תיאור האלים כדומים לבני אנוש בהיותם הרפתקנים ונקמנים, החכמים פרשו בדרכים מתקבלות יותר על הדעת, בהסבירם את המסר הדתי והמוסרי. הם טענו שהמשורר התבטא באופן אלגורי בשעה שחפץ היה לתאר את המאבקים הפסיכולוגיים האנושיים ותשוקות הנפש וכך השתמש בסיפורי המלחמות בין האלים. בפרשנות כזאת, פירוש חדש ורוחני יותר נטל את מקומו של הפירוש המקורי.

לעיתים, יהודים בתפוצות השתמשו בשיטות האלה ובאופן מיוחד על מנת להצדיק מצוות מסוימות בתורת משה אשר על פי הפשט היו נראות מגוחכות לעיני העולם ההלניסטי. פילון מאלכסנדריה, אשר חונך בתרבות ההלניסטית, נטה לכיוון הזה. בגאוניות לא מעטה, הוא פיתח את הפירוש המקורי אולם במקרים מסוימים הקריאה האלגורית העלימה את הפירוש המקורי באופן מוחלט. כתוצאה מכך, פרשנותו לא התקבלה ביהדות.

בברית החדשה, ישנו אזכור אחד בלבד לשיטה האלגורית (הגלטים ד:24 – "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵם מָשָׁל") אולם במקרה הזה מדובר בסוגיית הטיפולוגיה, כלומר הדמויות המוזכרות בטקסט הקדום (מספר בראשית) מעוררות עתידות לבוא בטקסט המתבסס עליו (אל הגלטים) מבלי לשלול את המימד המקורי. טקסט אחר בכתבי שאול השליח משתמש בשיטה האלגורית על מנת לפרש פרט מהתורה (הראשונה אל הקורינתים ט:9), אולם הוא לא אימץ את השיטה הזאת באופן שיטתי לעולם.

אבות הכנסייה והמחברים מימי הביניים, לעומתו, משתמשים בשיטה האלגורית בכל חלקי הכתובים ובאופן שיטתי, אף בפרטים הקטנים ביותר. כך עושים בברית הישנה ואף בברית החדשה על מנת לספק פירוש עכשווי שהינו בעל משמעות לחיים הנוצריים. לדוגמה: אוריגנס (פרשן המקרא הנוצרי מהמאה השלישית) רואה בעץ, אשר בו משתמש משה להמתיק את המים המרים (שמות טו:22 - 25), רמז לצלב. הוא רואה בחוט השני, אשר בו השתמשה רחב על מנת לזהות את ביתה (יהושע ב:18), כרמז לדם המושיע. ניצלו כל פרט המאפשר יצירת קשר בין סיפור מהברית הישנה לבין המציאות הנוצרית. בכל עמוד של הברית הישנה, בנוסף לכך, נמצאו רמזים גלויים וישרים למשיח ולחיים הנוצרים. ברם, אין ספק שקיימת סכנה של ניתוק הפרט מהקשרו וקטיעת היחס בין אותו פרט להקשר הטקסט המקראי והמציאות המוחשית הבאה לידי תיאור על פי תולדות הישועה. הפרשנות הינה, במקרה הזה, שרירותית.

אין ספק שלהוראה המוצעת ערך מסוים כי היא נובעת מהאמונה והונחתה על ידי הבנה כוללת לכתובים שאותם קראו לאור המסורת. אולם ההוראה לא התבססה על הטקסט עצמו. הפרשנות הורכבה מעל לטקסט. לכן, היה בלתי נמנע שבשעת שיא הצלחתה, השיטה האלגורית התחילה להתדרדר באופן בלתי הפיך.

4. החזרה לפשט המקרא

תומאזו מאקווינו הבין על איזה עיקרון מושתתת השיטה האלגורית: המפרש מוצא בטקסט אך ורק מה שהוא כבר יודע לפני עיונו בטקסט. על מנת לדעת, היה עליו למצוא את מה שהוא יודע בפשט כתוב אחר. מזה, תומאזו מאקווינו הסיק את המסקנה: לא ניתן לגזור טיעון בר תוקף מפירוש אלגורי אלא אך ורק מפירוש הפשט (40).

החל מימי הביניים, החזירו את הפשט למקומו המכובד ומאז הוא לא פסק להניב פרי. החקר הביקורתי של הברית הישנה התקדם באופן הדרגתי והביא לעליונותה של השיטה הביקורתית- ההיסטורית.

כך הופעל תהליך הפוך: היחס בין הברית הישנה למציאות הנוצרית צומצם למספר מוגבל מאוד של טקסטים בברית הישנה. היום קיימת סכנה לקיצוניות הפוכה: יחד עם ביקורת השיטה האלגורית, קיימת סכנה לשלילת עיקרון הקריאה הנוצרית והמשיחית (הקריסטולוגית) של הטקסטים בברית הישנה. סוגיה זו הביאה את התיאולוגיה העכשווית לעסוק במהות הפרשנות הנוצרית לברית הישנה, פרשנות שחייבת להימנע משרירותיות ולכבד את המשמעות המקורית באופן מלא.

5. אחדות תוכנית האלוהים ועיקרון ה-"קיום"

21. ההנחה התיאולוגית הבסיסית הינה שתוכנית האל לישועת העולם, אשר מגיעה לשיאה במשיח (ראה אל האפסים א:3 -14), מהווה אחדות ומתקיימת באופן הדרגתי מעבר לזמן. חשובים האחדות, מחד, והקיום ההדרגתי, מאידך. בנוסף חשובים: ההמשכיות, מחד, וחוסר ההמשכיות, מאידך. מאז ימי בראשית, מפעל האל בנוגע לבני האדם נטה לקיום ובכן נחשפו מרכיבים מסוימים אשר נשארו יציבים. האל מגלה את עצמו, מעניק שליחות, מבטיח, משחרר, כורת ברית. בשעה שמתקיים המובטח לראשונה, גם אם הקיום אינו סופי ומושלם, ניתן כבר להבחין בקיום אשר יהיה בסוף הדרך. דבר זה ברור לגבי נושאים מסוימים אשר מתוארים בהדרגה במהלך כל הכתובים, מספר בראשית ועד ספר ההתגלות: הדרך, המשתה, משכן האל בקרב בני האדם. החל מקריאה חוזרת מתמשכת של האירועים והכתובים, הברית הישנה נפתחת באופן הדרגתי לאופקי הקיום אשר יהיה מושלם והחלטי. יציאת מצרים, האירוע המכונן באמונת עם ישראל (ראה דברים ו:20 – 25, כו:5 – 9) הופך להיות סמל הישועה באחרית הימים. השחרור מגלות בבל ואפשרות ישועה באחרית הימים מתוארות כיציאת מצרים חדשה (41). בהקשר זה, אולם באופן שונה, מציינת הפרשנות הנוצרית שהגשמת הישועה כבר הושלמה באופן ממשי ברז המשיח.

"הקיום" הינו מושג מורכב מאוד (42). בקלות ניתן לעוות אותו אם מדגישים יתר על המידה את ההמשכיות או את אי-ההמשכיות. האמונה הנוצרית מכירה בקיום במשיח של הכתובים ותקוות עם ישראל, אולם היא איננה תופסת את הקיום הזה כקיום פשוטו כמשמעו. תפיסה כזאת תהיה פשטנית למדי. למעשה, ברז המשיח הצלוב והקם לתחייה, הקיום מתרחש באופן לא צפוי מראש. הקיום כולל עלייה בדרגה (43). ישוע אינו מוגבל לתפקיד אשר נקבע מראש – תפקיד המשיח – אלא הוא מעניק למושגי המשיח והישועה משמעויות שאותן לא ניתן היה לדמיין טרם מועד. הוא ממלא אותם במציאות חדשה ואף ניתן לדבר על "בריאה חדשה" בהקשר זה. (44). טעות היא לתפוס את נבואות הברית הישנה כאוסף תמונות המתארות אירועים עתידיים בפירוט. לכל הטקסטים האלה, כולל אלה שפורשו לאחר מכן כנבואות אודות המשיח, חשיבות ומשמעות מיידיות בנוגע לבני זמנם, קודם שהשיגו משמעות מלאה יותר עבור השומעים העתידיים. בנוסף, למשיחיותו של ישוע משמעות חדשה ומקורית בפני עצמה.

התפקיד המקורי של הנביא היה לסייע לבני זמנו להבין את האירועים והתקופה שבה חיו מנקודת מבטו של האל. לכן, הדגש המוגזם, השגור בסוג מסוים של אפולוגטיקה, על ערך הניסיון הכרוך בקיום הנבואה הינו מוטעה. הדגש המוגזם הזה תרם לעמדות קשות בקרב הנוצרים בנוגע ליהודים ופרשנותם של הברית הישנה. ככל שמוצאים אסמכתאות למשיח בברית הישנה, כך תופסים את חוסר האמונה של היהודים במשיח כעקשנות קשת עורף שאין לה הצדקה.

ברם, הדגש על אי-ההמשכיות בין הבריתות וההתעלות על השקפות קודמות אינם אמורים להביא לקריאה רוחנית מוגזמת וחד סטרית. מה שהתקיים כבר במשיח חייב להתקיים בנו ובעולם בעתיד. הקיום המלא וההחלטי יבוא באחרית הימים עם תחיית המתים, שמים חדשים וארץ חדשה. הציפייה היהודית למשיח אינה לשווא. היא יכולה להיות עבור הנוצרים גורם מדרבן אשר שומר על המימד האסכטולוגי של אמונתנו. אנחנו, כמו היהודים, חיים בציפייה. ההבדל הינו שלגבינו מי שיבוא יישא את סימני ההיכר של ישוע אשר כבר בא ונמצא ופועל בקרבנו.

6. פרספקטיבות בנות זמננו

לברית הישנה ערך רב כדבר האלוהים. קריאת הברית הישנה כנוצרים אינה כרוכה במציאת אסמכתאות ישירות לישוע ולמציאות הנוצרית בכל מקום. אכן, לנוצרים, כל המתרחש בברית הישנה מכוון לקראת המשיח. בקריאת הברית הישנה ניתן לחוש את התנועה הזאת למפרע. אולם, זאת תנועה ובכן ההתקדמות היא איטית וקשה במהלך כל תולדות העולם. כל אירוע וכל טקסט ממוקמים בנקודה ספציפית בדרך, במרחק גדול או קטן מהיעד. הקריאות החוזרות למפרע, בעיניים נוצריות, משמען תפיסת התנועה לקראת המשיח יחד עם המרחק ממנו, תפיסת הדמויות המטרימות ואף השוני. ולעומת זאת, הברית החדשה איננה ניתנת להבנה באופן מלא אלא לאור הברית הישנה.

פרשנות הברית הישנה הנוצרית הינה פרשנות מורכבת ולוקחת בחשבון הבחנה בין סוגי הספרות. היא איננה מטשטשת את ההבדל בין תורה לבין בשורה אלא מבחינה באופן זהיר בין שלבי ההתגלות המתמשכים במהלך תולדות הישועה. היא מהווה פרשנות תיאולוגית אולם מושרשת בהיסטוריה. היא איננה דוחה את הפרשנות ההיסטורית הביקורתית אלא דורשת אותה.

למרות שהקורא הנוצרי מודע שהדינמיות הפנימית של הברית הישנה מגיעה ליעדה בישוע, הוא אף מודע שתפיסה זו הינה למפרע ונקודת המוצא שלה אינה הטקסט על פי הפשט אלא אירועי הברית החדשה אשר נמסרו בדרשות השליחים. לכן, לא ניתן לקבוע שהיהודים אינם רואים מה שנאמר בטקסט אלא שהנוצרי מגלה בטקסט פרשנות נוספת שהייתה חבויה שם לאור המשיח ולאור הרוח.

7. תרומת הקריאה היהודית של הכתובים

22. הזוועה והסלידה בעקבות השמדת היהודים (השואה) במהלך מלחמת העולם השנייה הביאו את כל הכנסיות להרהר מחדש בנושא יחסן עם היהדות. כתוצאה מכך, הן מסתכלות שוב על פרשנותן לכתובים היהודים, הברית הישנה. ניתן לשאול: האם עלינו כיום להאשים את הנוצרים עקב השתלטותם על הכתובים היהודיים כאשר מוצאים שם מה שאף יהודי לא מוצא. האם הנוצרי חייב, מעתה ואילך, לקרוא את הכתובים כפי שעושים זאת היהודים על מנת לכבד את מוצאם היהודי של הכתובים באופן ראוי?

עלינו לענות בשלילה מסיבות פרשניות לשאלה השנייה. קריאת הכתובים באופן בו קוראים אותם היהודים כרוכה בקבלה ברורה של כל הנחות היסוד של היהדות, למעשה קבלת סמכותם של הכתובים והמסורות הרבניים, אשר דוחים את האמונה בישוע כמשיח ובן האלוהים.

אולם בנוגע לשאלה הראשונה, המצב שונה. הנוצרים רשאים ואף חייבים להודות שהקריאה היהודית של הכתובים מהווה קריאה אפשרית, קריאה בהמשכיות עם כתבי הקודש היהודיים מתקופת בית שני. הקריאה הזאת הינה אנלוגית לקריאה הנוצרית אשר התפתחה באופן מקביל. כל אחת משתי הקריאות תלויה וקשורה להשקפת האמונה אשר הצמיחה אותה והקריאה מהווה תוצאה וביטוי לאמונה זו. ובכן, לא ניתן להוציא אותן מהקשרן.

ברם, למעשה ברמת הפרשנות, הנוצרים יכולים ללמוד רבות מהפרשנות היהודית הנמשכת כבר אלפיים שנה. ניתן לומר שאכן הנוצרים למדו רבות במהלך ההיסטוריה (45). מצידם, התקווה היא שאף היהודים יפיקו תועלת מהמחקר הפרשני הנוצרי.

הערות:

37. בנוגע לכותרת זו, ראה מעלה, מספר 2. ישנה נטייה כיום להשתמש במונח "הברית הראשונה" על מנת לדחות את הפרשנות השלילית הקשורה במונח "הברית הישנה". אולם, "הברית הישנה" מהווה ביטוי מקראי ומסורתי שאין בו משמעות שלילית. הכנסייה מכירה בחשיבות הברית הישנה.

38. ראה: I. D.: “Jewish Exegetical Methods employed in the New Testament”, nos 12-15.

39. ראה אל הרומים ה:14, הראשונה אל הקורינתים י:6, העברים ט:24, הראשונה של פטרוס ג:21.

40. תומאזו מאקווינו: Summa Theologica, 1a, q. 1, a. 10ad 1um; cf. also Quodl. VII, 616m.

41. ישעיהו לה:1 – 10, מ:1 – 5, מג:1 – 22, מח:12 – 21, סב.

42. ראה במסמך הזה.

43. “Non solum impletur, verum etiam transcenditur”, Ambroise Autpert

44. השנייה אל הקורינתים ה:17, אל הגלטים ו:15.

45. ראה את המסמך של 1993, פרשנות הכתובים בכנסייה אודות חשיבות מסורות יהודיות של פרשנות.