משל הכרם: להימנע מקריאה אנטי-יהודית

טקסט הברית החדשה:

"שִׁמְעוּ מָשָׁל אַחֵר: אִישׁ בַּעַל אֲחֻזָּה נָטַע כֶּרֶם. הוּא גִּדֵּר אוֹתוֹ מִסָּבִיב, חָצַב בּוֹ יֶקֶב וּבָנָה מִגְדָּל, וּלְאַחַר שֶׁהֶחְכִּיר אוֹתוֹ לְכוֹרְמִים נָסַע. בְּהַגִּיעַ עֵת הַבָּצִיר שָׁלַח אֶת עֲבָדָיו אֶל הַכּוֹרְמִים לְקַבֵּל אֶת הַפְּרִי שֶׁלּוֹ. תָּפְסוּ הַכּוֹרְמִים אֶת עֲבָדָיו, אֶת זֶה הִלְקוּ, אֶת זֶה הָרְגוּ וְאֶת זֶה סָקְלוּ. הוֹסִיף וְשָׁלַח עֲבָדִים אֲחֵרִים, רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים, וְגַם לָהֶם עָשׂוּ כָּךְ. לְבַסּוֹף שָׁלַח אֲלֵיהֶם אֶת בְּנוֹ בְּאָמְרוֹ, 'אֶת בְּנִי יְכַבְּדוּ'. כְּשֶׁרָאוּ הַכּוֹרְמִים אֶת הַבֵּן אָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, 'זֶה הַיּוֹרֵשׁ, בּוֹאוּ נַהֲרֹג אוֹתוֹ וְנִקַּח לָנוּ אֶת נַחֲלָתוֹ'. הֵם תָּפְסוּ אוֹתוֹ, גֵּרְשׁוּהוּ אֶל מִחוּץ לַכֶּרֶם וַהֲרָגוּהוּ. וּבְכֵן, כְּשֶׁיָּבוֹא בַּעַל הַכֶּרֶם מַה יַּעֲשֶׂה לַכּוֹרְמִים הָהֵם?"

הֵשִׁיבוּ לוֹ: "הַשְׁמֵד יַשְׁמִיד אֶת הָרְשָׁעִים הָהֵם, וְאֶת הַכֶּרֶם יַחְכִּיר לְכוֹרְמִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לוֹ אֶת הַפְּרִי בְּעִתּוֹ."

אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "הַאִם לֹא קְרָאתֶם בַּכְּתוּבִים, 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה; מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ'? עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי תִּלָּקַח מִכֶּם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְתִנָּתֵן לְגוֹי אֲשֶׁר יָפִיק אֶת פִּרְיָהּ".

"עלינו להימנע מקריאה אנטישמית למשל הזה. הדרך הראשונה להבין את המשל הינה כביקורת נבואית חריפה המופנית על ידי יהודי (ישוע) לאחיו היהודים. תשומת הלב חייבת להינתן לא לנאמר באופן מפורש למנהיגי היהודים אלא למשמעות המשל לגבי השומעים הנוצרים. "האחרים" שלהם ניתן הכרם בפסוק 41 ("וְאֶת הַכֶּרֶם יַחְכִּיר לְכוֹרְמִים אֲחֵרִים") חייבים לתת דין וחשבון לבעל הכרם. אף עליהם מוטלת אחראיות כבדה להפיק את פירות המלכות.

בדרשתו בפתיחת סינודוס הבישופים ה-12 אודות דבר האלוהים בחיי הכנסייה ושליחותה, ב-5 באוקטובר 2008, דיבר האפיפיור בנדיקטוס ה-16 יפה אודות המשל הזה: "בסוף, בעל הכרם יוזם ניסיון אחרון: הוא שולח את בנו, משוכנע שהכורמים יקשיבו לו. אולם ההפך קורה: הכורמים קמים להורגו מפני שהוא הבן, היורש, משוכנעים שבמעשה הזה הם יירשו בקלות את הכרם. כאן יש קפיצה מהותית בהאשמת הפרת הצדק החברתי, אשר יסודה בשיר ישעיהו (פרק ה). במשל ישוע, אנו רואים כיצד הביזיון בנוגע לצו בעל הכרם הופך לביזיון כלפיו: אין זה חילול מצווה קדושה בלבד אלא סירוב מוחלט של האל. נגלה כאן רז הצלב.

אולם, בדבריו של ישוע ישנה הבטחה: הכרם לא ייחרב. בעל הכרם אכן נוטש את הכורמים הלא נאמנים אולם הוא לא נוטש את כרמו אלא הוא מחכיר אותו לכורמים נאמנים. כאן ישוע מציין שגם אם האמונה נחלשת בתחומים מסוימים עד שהיא בסכנת היעלמות, תמיד יופיעו אחרים המוכנים להאמין. זאת הסיבה שישוע מצטט ממזמור קיח: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" והוא מבטיח לנו שמותו אינו כישלונו של האל. לאחר מותו, הוא לא יישאר בקבר אלא מה שנראה ככישלון מוחלט יציין תחילת הניצחון המוחלט. יבוא בעקבות ייסוריו הנוראים ומותו על נצלב כבוד התחייה. כך ימשיך הכרם להניב פרי ויינתן על ידי בעל הכרם לכורמים אחרים אשר יפיקו את הפרי.

לקריאת הפרשנות המלאה בזניט כאן