בנדיקטוס ה-16: דבריו בפני יהודי גרמני

גבירותיי ורבותיי,
חברים יקרים,

אני מאוד שמח להשתתף במפגש הזה איתכם כאן בברלין. אני מודה מקרב לב לנשיא, ד"ר דיטר גרומאן, על דבריו המעוררים מחשבה. הם מבהירים לי עד כמה התעמק האימון ההדדי בין העם היהודי לבין הכנסייה הקתולית, אשר אוחזים במשותף בחלק לא מבוטל ממסורותיהם הבסיסיות, כפי שאף הדגשת. בעת ובעונה אחת, ברור לנו כולנו שיחס אוהד של הבנה הדדית בין ישראל לבין הכנסייה, בשעה שכל אחד מכבד מהות האחר, חייב עוד להתפתח כדי שנכלול אותו בלב הכרזת האמונה. במהלך ביקורי בבית הכנסת בקולן לפני שש שנים, הרב טייטלבאום דיבר על הזיכרון כאחד עמודי התווך החיוניים אם אכן נבנה עתיד של שלום. היום, אני מוצא את עצמי במקום מרכזי המוקדש לזיכרון, זיכרון מטיל אימה כי כאן תכננו וארגנו את השואה, השמדת היהודים, אזרחים כמונו באירופה. לפני האימה הנאצית, חיו בגרמניה כחצי מליון יהודים והם היוו מרכיב יציב בחברה הגרמנית.

לאחר מלחמת העולם השנייה, גרמניה נחשבה ל-"ארץ השואה", מקום שבו היה כמעט בלתי אפשרי לדמיין שיהודי יבחר לחיות בו. בימים הראשונים, כמעט ולא היו ניסיונות לשקם את הקהילות היהודיות הוותיקות, גם בשעה שהגיעו יהודים, בודדים ואף משפחות, מהמזרח. רבים מביניהם רצו להגר ולבנות חיים חדשים, במיוחד בארצות הברית ובישראל. במקום הזה, עלינו אף לזכור את "ליל הבדולח" שאירע בין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938. מעטים בלבד ראו את השלכות מעשה הביזיון כלפי האנושות וביניהם כוהן הקתדראלה בברלין, האב ברנרד ליכטנברג, אשר זעק בדרשותיו בקתדראלת הדוויג הקדושה: "בחוץ, בית הכנסת בוער – אף הוא בית האלוהים". משטר הטרור הנאצי התבסס על המיתוס הגזעני וחלקו היה כרוך בהכחשת אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אלוהי ישוע המשיח וכל מי שהאמין בו. אדולף היטלר, ה-"כל יכול" המדומה, היה אליל פגאני, שחפץ היה למלא את מקומו של אלוהי הכתובים, בורא שמיים וארץ ואביו של בני האדם. הסירוב לציית לאל האחד הזה גורר בעקבותיו את הכחשת כבוד האדם. מה מסוגל האדם לעשות בשעה שהוא מתכחש לאלוהיו, מה הם פני העם אשר מתכחש לאלוהיו... התמונות האיומות ממחנות הריכוז בתום המלחמה הראו לנו את כל זה.

לאור הזיכרון, עלינו לציין ולהודות שהתפתחות חדשה נראית לעין במהלך העשורים האחרונים ונוכל להצביע על פריחה מחדש בחיים היהודיים בגרמניה. נדגיש שהקהילה היהודית בזמן הזה התאמצה מאוד, ואנו משבחים אותה על כך, לקלוט את המהגרים ממזרח אירופה.

אני רוצה להביע את תודתי על הדו-שיח המתעמק בין הכנסייה הקתולית לבין היהדות. הכנסייה חשה קרבה אדירה לעם היהודי. עם הכרזת מועצת הוותיקן השנייה "בזמננו" (Nostra Aetate), הכנסייה התחייבה אחד ולתמיד ללכת בדרך של דו-שיח, אחווה וידידות (ראה את נאום האפיפיור בבית הכנסת ברומא ב-17 בינואר 2010). זאת הדרך של הכנסייה הקתולית כולה, דרך שהתחייב בה יוחנן פאולוס ה-2 המבורך בהתלהבות יתרה. כמובן זוהי אף הדרך של הכנסייה הקתולית בגרמניה, אשר מודעת לאחראיות מיוחדת לגבי נושא זה. במישור הציבורי, נזכיר כאן "שבועות האחווה" שאותם מארגנים כל שנה הארגונים המקומיים של שותפות נוצרית-יהודית.

מהצד הקתולי, מתקיימים מפגשים שנתיים בין בישופים לבין רבנים ואף שיחות יסודיות עם הוועד המרכזי ליהודים. בשנות השבעים של המאה העשרים, הוועד המרכזי של הקתולים הגרמנים יזם הקמת פורום של יהודים ונוצרים אשר פרסם מסמכים מועילים שנכתבו היטב במהלך השנים. לא אשכח אף לציין את המפגש ההיסטורי בדו-שיח היהודי הנוצרי שהתקיים במרץ 2006 בהשתתפותו של החשמן וולטר קספר. שיתוף פעולה זה אכן פורה.

ולצד היוזמות החשובות האלה, לי נדמה שעלינו כנוצרים להיות יותר ויותר מודעים לקרבה הפנימית שלנו ליהדות, שאליה התייחסת. עבור הנוצרים, אין שבר בתולדות הישועה. הישועה מאת היהודים היא (ראה יוחנן ד:22). בשעה שמפרשים בשטחיות את עימותו של ישוע עם יהדות זמנו כשבר עם הברית הישנה, יש נטייה לחשוב במושגים של חירות ולפרש באופן מוטעה את מצוות התורה כפולחן חיצוני, המשעבד את האדם.

אולם, למעשה, הדרשה על ההר אינה מבטלת את תורת משה אלא מגלה את יכולתה הסמויה ומאפשרת לדרישות יסודיות עוד יותר לצאת לאור. הדרשה מפנה אותנו למקור העמוק ביותר לפעולת האדם, הלב, מקום שבו בוחרים בין הטהור לבין הטמא, מקום שבו פורחים אמונה, תקווה ואהבה. מסר התקווה שטמון בספרי התנ"ך והברית הישנה הנוצרית בא לידי ביטוי בדרכים שונות אצל יהודים ונוצרים. "לאור מאות שנים של עוינות, אנו רואים שתפקידנו הינו להוביל את שתי הדרכים לקרוא את הטקסט המקראי – הדרך הנוצרית והדרך היהודית – לידי דו שיח ביניהן. זהו תנאי על מנת להבין את רצונו של האל ומשמעות דברו" (ישוע מנצרת: החלק השני: מכהכניסה לירושלים ועד התחייה, ע' 33). הדו-שיח הזה אמור לחזק את תקוותנו המשותפת באלוהים בקרב חברה שהינה יותר ויותר חילונית. מבלעדי תקווה זו, החברה מאבדת את אנושיותה.

בסופו של דבר, נוכל לסכם שחילופי הדברים בין הכנסייה הקתולית לבין היהדות בגרמניה הביאו לפירות מלאי הבטחה. יחסי אימון הדדים נוצרו. יהודים ונוצרים שותפים באחראיות לפיתוח החברה, אשר כולל תמיד את המימד הדתי. מי ייתן ויתקדמו יחד כל אלה השותפים במסע הזה. שהאחד, הכל יכול, הקדוש ברוך הוא, יברך תכלית זו. אני מודה לכם.