קהילת ירושלים: מצום הארבעים עד לחג השבועות – חלק ד

למבוא ולחלק הראשון ראה כאן

לחלק השני ראה כאן

לחלק השלישי כאן

תחנה שלישית: הברכה והקדושה (ההגשה)

לקראת סיום מסלולנו "מצום הארבעים לחג השבועות", נדגיש היום את ההקדשה ואת תפקידה של רוח הקודש.

ההקדשה קשורה היא בקשר הדוק להגשה בזה שבה כוהן הדת נוטל את אותו הלחם ואת אותו היין שעליהם הוא בירך לפני כן. ההגשה היא הכרה בבורא העולם מקור כל חיים, והקדשה היא זכר להיסטוריה בה מתגלה האלוהים לבני אדם ובמיוחד לעמו.

אמנם אין זכר אלא לעבר אך בזכר לא מדובר במעין נוסטלגיה המופנית כלפי מה שהיה וכבר נעלם. להיפך. בזכר למעשה או לבן-אדם מן העבר יש מעין המשכיות בקיומם, חידוש היחס בינינו לביניהם. ועוד. בזכר יש ההכרה שבזכות הנזכר אנו קיימים היום, כך שאנחנו הופכים את המעשה או את האדם לעניין של ההווה שלנו.

במקרא ובתפילה היהודית "זכר" הוא בראש ובראשונה זכר ליציאת מצרים, היציאה מן העבדות לחירות, ממוות השעבוד לחיים החופשיים, מעבודת אלילים לעבודת אלוהים אחד. ומשה מוליך את עמו דרך המדבר עד להר סיני לקבל שם את התורה.

ועוד. כריתת הברית כרוכה בהבטחתו של אלוהים להעניק לעמו ארץ בה לחיות ולעבוד אותו. כך שאין פסח בלי חג השבועות: הוא חג מתן התורה – זכר להתגלות בסיני – וגם חג הביכורים וחג הקציר כלומר הודיה על קיום הבטחתו של אלוהים לאחר שעמו כבר נכנס לארץ הקודש ונהנה מתבואתה הראשונה.

באומרו "זאת עשו לזכרי" ישוע מקשר את מעשהו ליציאת מצרים. הוא עצמו עושה זכר ליציאת מצרים ובכך הופך אותה להווה שלו עד שמפיח בה משמועות נוספת. הרי במוסרו את עצמו בייסוריו ובמותו, ב"בציעת גופו" ובשפיכת דמו, הוא נהיה שא הפסח לכריתת הברית החדשה. אינו מוחק את הזכר ליציאת מצרים שהייתה אלא משלים את ההבטחה הטמונה בה: אין גאולה בלא שחרחור מן העבדות אך שלמות הגאולה בכיפור החטאים.

בפקודתו לעשות זאת לזכרו, ישוע מצווה לנו לקבל את הלחם ואת היין כגופו וכדמו על מנת להפוך יחד לגוף המשיח בהווה. היום. בקבלת כיפור חטאינו. במעשה רוח הקודש הנותנת לנו להכיר בלחם וביין את גופו ודמו של המשיח עד שנהיה אף אנחנו את מה שאנחנו באמת: מנחה מוגשת לאלוהים חיים.

באותה מידה שאין פסח בלא שבועות, אין פסחא בלא שבועות שלנו. מתן רוח הקודש הוא חתימתה והשלמתה של ההבטחה הכרוכה בכריתת הברית החדשה: "אין איש יכול לומר 'ישוע הוא האדון אלא ברוח הקודש" (האיגרת הראשונה אל הקורינתים י"ב:3). כלומר: אין איש מסוגל להכיר בישוע שנצלב, מת, ונקבר כמשיח שקם לתחייה ונותן לנו חלק בחיי אלוהים אלא ברוח הקודש.

רוח הקודש היא זו שפותחת את אוזנינו לדבר אלוהים כקריאה המופנית אלינו היום. היא זו שמקדשת את הלחם ואת היין אשר אנו מגישים לאלוהים. רוח הקודש היא אשר מקבצת את הכנסייה ומקדשת אותנו להיות יחדיו גוף המשיח.

אכן נבקש מאלוהים שישלח את רוח קודשו ויעשה אותנו לגוף אחד.

וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט:6)

תחנה רביעית: מה נשגב רז האמונה! (מקורות)

זכר שהוא חידוש להווה:

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. (דברים ה:14)

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי (שמות יט:1)

תנחומא יתרו ז: 'ביום ההוא' אין כתיב כאן, אלא ביום הזה - כאילו ביום הזה באו מדבר סיני. כל יום שאתה עוסק בתורה, הוא אומר כאילו ביום הזה קיבלתיה מסיני'

קרבן פסח:

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם--וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ--עַד-בֹּקֶר. וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. (...) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. (שמות יב:21 - 27)

אבל זה (= ישוע המשיח), לאחר שהקריב קרבן אחד על החטאים, ישב לימין האלוהים לתמיד ומאז הוא מחכה עד אשר יושתו אויביו הדום לרגליו, שכן בקרבן אחד השלים לתמיד את המקודשים. וגם רוח הקודש מעידה לנו על זאת. (איגרת אל העברים י:12 - 15).

הברית החדשה:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה--בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם--נְאֻם-יְהוָה. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה--כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. (ירמיהו לא:30 - 33)

רוח הקודש:

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל-הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. (דברים יא:24 – 25)

נפח עליהם ואמר להם: 'קבלו את רוח הקודש. כל מי שתסלחו לו על חטאיו, הם ייסלחו לו' (יוחנן כ:22 - 23)

ביום מלאות שבעת השבועות היו כולם יחדיו. פתאום היה קול מן השמים, כקול משב רוח עזה, והוא מלא את כל הבית אשר ישבו בו. אז הופיעו לנגד עיניהם לשונות כלהבות אש, שהתפזרו ונחו אחת אחת על כל אחד מהם. וכולם נמלאו רוח הקודש והחלו לדבר בלשונות אחרות כפי שנתנה להם הרוח לדבר (מעשי השליחים ב:1 - 4).

ואומר (שמות כ:15) וכל העם רואים את הקולות הקול אין כתיב כאן אלא הקולות אמר רבי יוחנן היה הקול יוצא ונחלק לשבעים קולות לשבעים לשון כדי שישמעו כל האומות וכל אומה ואומה שומעת קול בלשון האומה ונפשותיהן יוצאות אבל ישראל היו שומעין ולא היו ניזוקין כיצד היה הקול יוצא אמר רבי תנחומא דו פרצופין היה יוצא והורג לעובדי כוכבים שלא קבלוה ונותן חיים לישראל שקבלו את התורה. (שמות רבה)

השומר את מצוות אלוהים שוכן באלוהים ואלוהים בו. ובזאת נדע שהוא שוכן בנו: ברוח אשר נתן לנו.
(איגרת יוחנן הראשונה ג:24)