האחות הקטנה עליזה

עליזה הייתה בת לאב נוצרי ואם יהודייה, ודבר זה היה חשוב לה, אבל היא גדלה כנוצרייה. היה לה קול יפה, למדה מוסיקה, ואמה כנראה חלמה שהיא תעשה קריירה בתחום זה. והנה היא רוצה להיכנס למנזר - כך הבינה אמה.

לכן היא ניתקה יחסים עם בתה.

ועליזה כתבה לאמה במשך 8 שנים בלי לקבל כל תגובה.

אך אחרי תקופה ארוכה זו, האם באה פעם לראות מה זה וגילתה שזה לא מנזר סגור, אלא משפחה והיא התאהבה באחיות ולמעשה היא בילתה את שנותיהָ האחרונות בבית אבות/בית הורים של האחיות הקטנות בדרום צרפת.

פגשתי את עליזה בשנת 1949 בצרפת, ודיברנו כבר על השפה העברית.

בשנת 1950 – ישראל הייתה מדינה בת שנתיים – זמן רב לפני שהמועצה האקומנית וָתיקָן ב' שינתה את גישת הנצרות אל היהודים, לכן מי התעניין במדינה הקטנה הזאת?

עליזה היא שביקשה מהאחות מדליין, מייסדת המסדר והאחות הראשית, שהיא תרשה לה לנסוע לישראל ולחיות כאן. האחות מדליין הבינה והסכימה.

ובכן בשנת 1950 האחות מדליין באה למזרח התיכון עם כמה אחיות כדי לפתוח אחווה פה ושם, בעיקר בעיר העתיקה, בירושלים המזרחית ובבית לחם, שהיו אז בָּאזור המצורף לירדן. אבל היא הביאה איתה גם את עליזה ועוד אחות ואמרה בלחש: וגם לישראל נגיע.

אני הייתי אז באזור וחלמתי גם על ישראל, לכן ביקשנו היתר לעבור דרך מנדלבאום לישראל, דבר שלא היה נהוג אז. רק אנשי או"ם וכמה קונסולים יכלו לעבור. חיכינו כחודש בעיר העתיקה, בסנט אַן (אצל האבות הלבנים) ולמדנו עברית ביחד. סוף סוף בא האישור, עברנו לישראל ב-25 באוגוסט 1950.

אספר רק בכמה משפטים: עליזה עבדה בהתחלה כמְנַקָּה, עובדת ניקיון בבית חולים. שם התיידדה עם חולים אחדים, ולא שכחה אותם לאחר מכן. למדה קרמיקה וזה היה המקצוע שלה כל ימי חייהָ, עד לגיל 72. עם הזמן הייתה רשמית לחברה באיגוד הארצי של הקרמיקאים (ודרך אגב הצַלַּחַת עם הלחם ליד הכוס על השולחן היא מעשה ידיהָ).

האופי שלה היה בוטה, החלטי, אינטנסיבי, ולא תמיד היה קל לחיות איתה, אבל בתור שכזו האחיות אהבו אותה. כי הייתה ישרה, נאמנה (נאמנה לחולים שהיא הכירה ולכל החברים – ויש פה אנשים שהיו יכולים להעיד על כך). הייתה מבקרת חולים וזקנים, וזאת במשך 60 שנה. 60 שנות נוכחות בירושלים, בישראל עם כל התהפוכות והקשיים.

אין צורך לומר שהיא אהבה את הארץ, את העם היהודי, את השפה העברית, והיא גם הייתה חברה נאמנה בקהילה העברית שלנו, מיומה הראשון.

דבר אחרון: היא אהבה את הארץ, את האדמה – הלא קרמיקה זאת אדמה + מים (+אוויר + אש...)

והנה היא ביקשה לא להיות סגורה בארון, אלא עטופה בסדין / בתכריך פשוט כמו שיהודי נקבר. לכן היא חוזרת אל האדמה, אדמת ישראל, האדמה שהיא אהבה לעבד אותה בין אצבעותיהָ.

איך לא להזכיר כאן שהיא גם אהבה את הפסוק של ירמיהו "כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן-אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" – או כמו ששרים ביום כיפור:

"כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיוֹצֵר, בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר, כֵּן אֲנַחנוּ בְּיָדְך חֶסֶד נוֹצֵר".

היא כנראה הפנימה את המחשבה הזאת בחייהָ. – ואני מודה לאלוהים על עֵדוּתָהּ לאהבתוֹ.

יְהִי זִכרָהּ בָּרוּך.