ז'ק פונטיין הדומניקני

חייו של האח ז'ק הינם פשוטים, פשטות מקראית. חייו מהווים סיפור אהבה, בינו לבין דבר האל כפי שנשמע במקרא וכפי שנובע הדבר מארץ ישראל. הוא נולד בצפון צרפת ב-1921, הצעיר בין שמונה אחיו. לאחר לימודי משפטים, הוא הצטרף למסדר הדומניקנים והוסמך לכהונה ביולי 1948. במכללה לפרחי הכהונה, היו לו מורים כגון האב קונגר והאב פרה, אשר פעלו לחדש את הלימודים התיאולוגיים, בקידום ראייה יותר דינאמית של תפקיד המשיח בתולדות הישועה ובהראותם את התקדמותו של עם האלוהים לקראת אחרית הימים.

לאחר שנה אחת שבילה ב-"אקול בבליק" (המכללה המקראית של הדומינקנים בירושלים), יצא למסע על אופנוע ברחבי ארץ הקודש ומסע יותר ארוך בעקבות שאול השליח. בתום תקופה זו, הוא חזר לצרפת. הוא ארגן שם סדרת הרצאות מלווה בתערוכת תמונות ושקופיות ובה סיפר את סיפור המקרא – התנ"ך והברית החדשה. במהלך אשפוז ארוך ולא צפוי, הייתה לו הזדמנות פז ללמוד עברית וכך נעשה נאמנן לדבריה של תרז מליזיו הקדושה שאמרה: "לו הייתי כוהן דת, הייתי לומד עברית ויוונית על מנת להבין את השיח האלוהי כפי שהאל ראה לנכון להתבטא בו בלשון בני אדם".

בזמן הזה, ראש הדומינקנים בצרפת, האב אבריל, הבחין באפשרות להקים מוסד חדש בירושלים: מכון ללימודי היהדות. הוא הזמין את האב ברונו הוסאר, שהתגורר כבר אז בישראל, להתחיל בעבודת ההקמה והאח ז'ק פונטיין הביע נכונות להצטרף אליו. ב-1960, הם עברו יחד להתגורר בחלק מהבית השייך לאבות הלזריסטים ברחוב אגרון, בירושלים, וכינו את המקום "בית ישעיהו". במהרה, חשו את הצורך לאח שלישי והצטרף אליהם האב מרסל דובווה ולאחר מכן, ב-1967, הצטרף האב גבריאל גרוסמן ומאוחר יותר, האב אברהם שמואלוף.

ב-1975, כתב האב דובווה במבוא לספר "המקרא נלקח מבין ידי הפרופסורים": "בזמן שפקד את בית הספר למורי דרך, לאחר עשרים שנות לימוד המקרא, היה לאח ז'ק הרושם שהוא מגלה לפעם הראשונה את המקרא, בקריאתו על פני שטח הארץ. הוא השתדל להעביר את ההתלהבות הזאת והפריחה המחשבתית הנובעת מכך לצליינים הבאים לארץ הקודש.

הצליינות מבורכת אולם היא חייבת להיות צליינות למקורות החיים של האמונה. משמע הדבר לשוב אל "המקום התיאולוגי". אם מזמינים צליין לצאת לדרך מדן ועד באר שבע, אין זה לספור את האבנים העתיקות ואפילו לא לסגוד במקומות הקדושים אלא הצליין בא לחדש את גופו ואת נשמתו. הוא יוצא לדרך בעקבות האבות על מנת לעלות ירושלימה בנתיבות הבשורה, בקשב מתמיד לדבר האל באותם הנופים שבהם הדבר הדהד בראשית, בדרך החירות והנכונות שחיונית לשמוע דבר זה. גילוי המקרא מתרחש תחת כיפת השמיים.

"וְנָעוּ מִיָּם עַד-יָם... לְבַקֵּשׁ אֶת-דְּבַר-יְהוָה וְלֹא יִמְצָאוּ (עמוס ח:12). האח ז'ק משוכנע שכיום, כפי שהיה בראשית בארץ המקרא, תתחדש הכרזת דבר האל שיהדהד בעוצמה מחודשת עד קצוות תבל. הוא הבחין בצימאון רבבות מאמינים ובכן מבקש לסתור את דברי הנביא (עמוס ח:11 – 13)".

- בחודשי הקיץ, נרכשה הגיאוגרפיה תיאולוגיה. הוא יצא לדרך בג'יפ לבדו ואז היו שניים או שלושה איתו אולם במהרה הגיעו הבקשות להצטרף והיה צורך באוטובוס. כתוכנית לדרשותיו*, הוא הציע כותרות: "בשם האב" בדרום הארץ, "בשם הבן" בנופי הגליל בצפון, כה שונה מהדרום, "בשם הרוח", בעלייה לירושלים.

- בחודשי החורף, יחד עם קבוצה מצומצמת, הוא קרא את המקרא בעברית, חמש שעות כל יום, ובסיומו ליטורגיה הקשורה למקרא היום. "באמצעות החזרה, חדר אוצר המילים המאפשר חשיבה מקראית". במשך תקופה של ארבע שנים, אף בחודשי החורף, הוא עודד את האב שמואלוף (המכונה "אבונא") להקליט את המקרא כולו בעברית**. הוא היה אומר: "הקשב למקרא והקריאה המתמשכת היוו מהפך עבורי. הייתי שקוע בזה באופן קיומי.... היה בזה משהו קסום... בעיות היסטוריות ביקורתיות רבות נמסו. בדרך הזאת ניתן לתפוס טוב יותר את אחדות ההתגלות... ניתן לחוות את ההרמוניה הנפלאה של המקרא".

כתב הקדוש תומס האקוויני: "החיים ללא גבולות, בעת ובעונה אחת, שייכות מלאה ומוחלטת". המשיך האב ז'אק: "נבראנו לזה, בגופנו ובנפשנו, המשיח ואף מרים הבתולה חוו את שלמות ההרפתקה האנושית. קיים הדבר! אנו צועדים לקראת החיים. אין אנו מאמינים די. זה מסחרר.

באמונה הזאת, בתקווה הזאת, נמצאת הרוחניות היסודית של הטבילה, של העדות (עד למוות על קידוש השם). הכול מצטלב כאן; הכול מגיע לכאן. בגלל סיבה זו, ממשיכים אנו לצעוד לקראת ירושלים. גם אם אנו נפרדים אחד מהשני, אנחנו לא עוזבים את ירושלים לאחר שחשים את הרז. נפרדים מבלי לנטוש...

ישנה עדיין הדרך אל עמאוס על מנת ללמוד שכל דרכי הקיום יכולות להיות דרכים אל עמאוס, במקום היכן ליטורגית הדבר וליטורגית סעודת האדון מאוחדות ולא ניתן להפרידן".

* ניתן להקשיב ל-25 שעות שללימוד מפיו של האח ז'אק באתר "המקרא על פני הארץ" (Bible Sur le Terrain) בזמן בית ישעיהו באתר כאן.

** ההקלטות נמצאות באתר כאן