נאום הרב דוד רוזן בפני הסינודוס

היחסים כיום בין הכנסייה הקתולית והעם היהודי הם שינוי מבורך בימינו – ואפשר לטעון שאין לו מקבילה היסטורית. בדבריו בבית הכנסת הגדול ברומא בינואר האחרון, הוד קדושתו האפיפיור בנדיקטוס XVI התייחס לתורת הועידה האקומנית השנייה של הוותיקן בתור "סימן דרך ברור אליו מתייחסים תמיד בגישה שלנו ויחסינו עם העם היהודי, בציינו שלב חדש ומשמעותי".

ברור ששינוי מרשים זה בדרך בה מסתכלים על העם היהודי ומציגים אותו עדין צריך להתמודד עם השפעה של מאות, אם לא אלפי שנים, של "הוראת הבוז" אל היהודים והיהדות, אשר כמובן לא יכולה להיעלם בן לילה ואפילו לא תוך ארבעים וחמש שנים. באופן בלתי נמנע הרושם של אותו שינוי ביחסים הקתוליים – היהודיים שונה באופן משמעותי מהקשר אחד לשני, כשהוא מושפע על ידי גורמים סוציולוגיים, חינוכיים ואפילו פוליטיים. אפשר לטעון שההפנמה הדרמטית ביותר אירעה בארצות הברית של אמריקה, היכן שיהודים ונוצרים חיים בחברה פתוחה אחד לצד האחר כמיעוטים פעלתנים, בטוחים בעצמם ומעורבים חברתית. כתוצאה מכן היחסים שם התקדמו לדרגה ייחודית הכוללת שיתוף פעולה ויחסי גומלין בין הקהילות והמוסדות החינוכיים שלהן; כיום ארה"ב גאה בעשרות מוסדות אקדמאיים ללימודים ויחסים קתוליים – יהודיים, בזמן שבשאר העולם יש אולי שלושה כאלה. אכן יש תפיסה רחבה בין הקהילות היהודיות בארה"ב את הכנסייה הקתולית כידידת אמת עם ערכים עמוקים ואינטרסים משותפים. לזכות יתרה היא לי לעמוד בראש הייצוג הבינלאומי הבין דתי של הועד היהודי האמריקאי, שהיה וממשיך להיות הארגון היהודי המוביל באותו שינוי היסטורי וראוי לציון.

אולם יש ארצות רבות שם גורמים חברתיים ודמוגראפיים כאלה אינם בנמצא. ברוב הארצות בהן הקתוליות היא הכוח החברתי הדומיננטי, הקהילות היהודיות הן קטנות, אם הן בכלל קיימות, והיחסים בין הכנסייה והיהדות לרוב לא מקבלים תשומת לב. אני מודה שהופתעתי למצוא כמורה קתולית ולעתים אפילו היררכיה מכמה מדינות, שלא רק שאינם יודעים דבר על היהדות בת זמננו, כי אם אפילו לא אודות Nostra Aetate עצמו, מסמכי הוותיקן שזרמו ממנו וכל התורה הרלוונטית של המגיסטריום ביחס ליהודים וליהדות.

בזמן שכפי שצוין, הניסיון היהודי בארה"ב עשה רבות על מנת להרגיע את הרושם השלילי של העבר הטרגי, עדין יש בורות רחבה לגבי הנצרות בעולם היהודי – ובמיוחד היכן שיש מגע מועט או אין מגע כלל עם נוצרים מודרניים.

 בישות הפוליטית היחידה בעולם שם היהודים הם רוב, מדינת ישראל, בעיה זו מורכבת עוד יותר על ידי ההקשר הפוליטי והסוציולוגי. במזרח התיכון, כמו ברוב חלקי העולם, הקהילות נוהגות לחיות במסגרות לשוניות, תרבותיות ודתיות משלהן, וישראל אינה יוצאת מן הכלל במובן זה.  יתר על כן, הערבים הנוצרים מהווים מיעוט בתוך מיעוט – בערך 120,000 בתוך אוכלוסייה ערבית של בערך מיליון וחצי, שהיא ברובה הגדול מוסלמית, ומהווה כעשרים אחוז מכלל אוכלוסיית ישראל (בערך שבעה וחצי מיליון).

אמת כי הערבים הנוצרים בישראל הם מיעוט דתי מצליח במיוחד במובנים רבים. הסטנדרטים הסוציו-אקונומיים שלהם הם הרבה מעל הממוצע – בתי הספר שלהם מקבלים את הציונים הגבוהים ביותר בבחינות הבגרות השנתיות – ורבים מהם היו בולטים מבחינה פוליטית ויכלו להפיק תועלת רבה מהשיטה הדמוקרטית שהם חלק אינטגראלי ממנה. אולם עיקר חיי היומיום של הרוב הגדול של היהודים והערבים עובר בקונטקסטים היחסיים שלהם. כתוצאה מכך רוב היהודים הישראליים אינם פוגשים את הנוצרים בני זמנם; אפילו אם הם נוסעים לחו"ל, הם נוטים לפגוש לא-יהודים בתור שכאלה, ולא כנוצרים מודרניים. בהתאם, עד לפני זמן קצר רוב החברה היהודית לא הייתה מודעת לשינויים העמוקים ביחסים הקתוליים – היהודיים. אולם מצב זה התחיל להשתנות בצורה משמעותית בעשור האחרון, מסיבות שונות, אולם שתיים מהן ראויות לציון מיוחד.

הסיבה הראשונה היא ההשפעה של ביקורו שהאפיפיור יוחנן פאולוס II המנוח בירושלים בשנת 2000, אחרי הקמת יחסים הדדיים מלאים בין ישראל והכס הקדוש שש שנים קודם לכן. כאשר עובדה זו כבר קצת השפיעה על התפיסות בישראל, הייתה זו עצמת התמונות הויזואליות, החשיבות אותה האפיפיור יוחנן פאולוס II הבין כל כך טוב, אשר גילו באופן ברור לרוב החברה הישראלית את השינוי שחל בגישות ובתורות הנוצריות כלפי העם היהודי, איתו האפיפיור עצמו קיים והמשיך לקיים יחסי ידידות וכבוד הדדיים. עבור הישראלים לראות את האפיפיור ליד הכותל המערבי, שריד של בית המקדש השני, עומד שם מתוך כבוד למסורת היהודית ומניח טקסט שהוא חיבר לטקס דתי של בקשת סליחה שהתקיים שבועיים קודם לכן כאן בכנסיית  פטרוס הקדוש, בבקשו את סליחת האל על החטאים שבוצעו כלפי היהודים במהלך הדורות, היה מדהים ומהמם בהשפעתו. על היהדות הישראלית ללכת עוד דרך ארוכה על מנת להתגבר על העבר השלילי, אך אין ספק שהגישות השתנו מאז אותו ביקור היסטורי. בנוסף הוא הוביל לדרך חדשה ומיוחדת לדיאלוג, הבנה ושיתוף פעולה בצורת הועדה הבילטראלית של הרבנות הראשית בישראל והוועדה של הכס הקדוש ליחסים דתיים עם היהדות, שהוקמה ביוזמתו של יוחנן פאולוס II וקיבלה שבחים רבים מפי האפיפיור בנדיקטוס XVI בזמן עלייתו לרגל לארץ הקודש בשנה שעברה, וגם בדבריו בבית הכנסת הגדול כאן ברומא יותר מוקדם השנה.

 הגורם החשוב השני הוא הזרם של נוצרים אחרים שהכפיל את ההרכב הדמוגראפי של הנוצרים בישראל. אני מתייחס קודם כל אל בערך חמישים אלף נוצרים שומרי מצוות שהוו חלק מההגירה לישראל בשני העשורים האחרונים מברית המועצות לשעבר. הם בוזמנית מחוברים באופן אינטגראלי לחברה היהודית על ידי קשרים משפחתיים ותרבותיים, ואפשר לטעון שהם מהווים את המיעוט הנוצרי היחיד הרואה את עצמו בוזמנית כחלק מהרוב היהודי, מאז ימי הקהילה הנוצרית הראשונה.

נוצרים אלה, כמו הקהילות הנוצריות הערביות, הם אזרחים ישראלים הנהנים מזכויות הצבעה מלאות ושוויון בפני החוק. אולם יש אוכלוסייה נוצרית שלישית בישראל, אשר מעמדה החוקי הוא לעתים בעייתי. אלה הם עשרות אלפים של נוצרים שומרי מצוות בין כמעט רבע מיליון מהגרי עבודה – מהפיליפינים, ממזרח אירופה, מאמריקה הלטינית ומדרום סהרה באפריקה. רובם נמצאים במדינה באופן חוקי וזמני. אולם קרוב למחציתם נכנסו או נשארו באופן בלתי חוקי ומעמדם בלתי יציב מבחינת החוק.

יחד עם זאת הנוכחות הנוצרית המשמעותית בתוך אוכלוסייה זו מקיימת חיים דתיים נמרצים ומהווה מימד שלישי משמעותי במציאות הנוצרית בישראל של היום.

 גורמים אלה תרמו, בין השאר, להיכרות גדלה והולכת בישראל עם הנצרות בת זמננו. בנוסף, בזמן שיש בערך מאתיים ארגונים ישראליים המקדמים הבנה ושיתוף פעולה ערבי – יהודי באופן כללי, יש גם עשרות גופים המקדמים מפגש בין דתי, דיאלוג ולימודים, והנוכחות הנוצרית היא דיספרופורציונית ובעלת משמעות גדולה. דבר זה הוא כמובן הודות לנוכחות של מוסדות נוצריים והכמורה שלהם, אנשי המדע, הנציגים הבינלאומיים של כנסיות וכו', התורמים בצורה לחלוטין לא יחסית למספרם למאמצים אלה, ובמיוחד בשטח של למידה. יתר על כן, העובדה שמדינת ישראל הנוצרים, כמו המוסלמים, הם מיעוטים שצריכים להתקבל ולהיות מובנים על ידי הרוב היהודי, מהווה אף היא תמריץ לעיסוק בין דתי (בניגוד לכל מקום אחר שם ההיפך הוא לרוב המקרה).

הנוצרים בישראל נמצאים בודאי במצב שונה מאד מהקהילות האחיות שלהם בארץ הקודש, שהן חלק אינטגראלי של החברה הפלסטינאית הנאבקת על עצמאותה והמעורבת באופן בלתי נמנע בסכסוך הישראלי – הפלסטינאי על בסיס יומיומי. אכן, המיקום של כמה מקהילות אלה בהצטלבות הדרכים בין אזורי השיפוט הישראלי והפלסטינאי פירושו של דבר שלעתים קרובות הם סובלים את המכות של אמצעי הביטחון שהמדינה היהודית חייבת לקיים על מנת להגן על האוכלוסייה שלה בפני אלימות מתמשכת מתוך השטחים הפלסטינאיים. זה רק נכון והולם שנוצרים פלסטינאיים כאלה יביעו את מצוקתם ותקוותם ביחס למצב. אולם ראוי לציון ומצער כי הבעות אלה לא היו תמיד בהתאמה לרוח המגיסטריום בקשר ליחס אל היהודים והיהדות.  דבר זה משתקף גם בקונטקסט גיאוגרפי רחב יותר, שם ההשפעה של הסכסוך הישראלי – ערבי גרמה לעתים קרובות לאי נוחות עבור נוצרים רבים עם הגילוי מחדש של הכנסייה את שורשיה היהודיים, ולפעמים למתן עדיפות לדעה קדומה היסטורית.

יחד עם זאת המצוקה של הפלסטינאים באופן כללי ושל הנוצרים הפלסטינאים במיוחד צריכה להדאיג מאד את היהודים הן בישראל והן בגולה. בתור התחלה, במיוחד כי היהדות הביאה לעולם את ההכרה שכל אדם נברא בצלם האל; ובהתאמה, כפי שמלמדים חכמי התלמוד, כל פעולה של חוסר כבוד כלפי אדם אחר היא פעולה של חוסר כבוד כלפי בורא העולם; יש לנו אחריות מיוחדת במיוחד עבור שכנים שסובלים. אחריות זו גדולה אפילו יותר אם הסבל נוצר כתוצאה מסכסוך אשר אנו חלק בו, ובאופן פרדוקסי בדיוק איפה שחובתנו המוסרית והדתית היא להגן על עצמנו.

עבורי באופן אישי, כישראלי ירושלמי, המצב המצער בארץ הקודש והסבל של רבים כל כך משני צדי הגבול הפוליטי, הוא מקור לכאב רב; אפילו כאשר אני מבין שהוא שימש ומשמש לרעה על מנת להגביר מתחים מסוימים העוברים הרבה מעבר לקונטקסט הגיאוגרפי של הסכסוך עצמו. יחד עם זאת אני מודה לאלוהים על הכמות הראויה לציון של ארגונים בחברה שלנו הפועלים להקטין עד כמה שאפשר את הסבל באותו קונטקסט קשה ביותר.

אני גאה להיות המייסד של אחד הארגונים האלה, רבנים לזכויות האדם, אשר מנהלו וחבריו, בדיוק כאזרחים ישראליים נאמנים, ממשיכים להיאבק על מנת לשמר ולקדם את הכבוד האנושי של כולם ובמיוחד של הפגיעים. כמובן שאני מודע באופן מלא למרחץ הדמים של העבר הקרוב ברחובות ערינו, והאיומים הממשיכים של היום מצד אלה המחויבים באופן גלוי להרס והשמדת ישראל. למרות זאת עלינו לשאוף לעשות כל מה שביכולתנו על מנת לצמצם את הקשיים של המצב ובמיוחד כשהם מתייחסים לקהילות הנוצריות בירושלים וסביבתה.

למעשה בחודשים האחרונים היה שיפור ניכר בתנאים, למשל בקשר לתנועה החופשית של הכמורה, ולאחרונה היו גם סימנים שיש הבנה גדלה והולכת אצל הרשויות לצרכי הקהילות הנוצריות, למרות אתגרי הביטחון. אנו ממשיכים לתמוך בזה, כי אנו מאמינים שבסופו של דבר זה יהיה לטובת כולם.

 אכן האחריות היהודית להבטיח שהקהילות הנוצריות תפרחנה בתוכנו, כשאנו מכבדים את עצם העובדה שארץ הקודש היא ארץ לידתה של הנצרות ומקומותיה הקדושים, מתחזקת על ידי האחווה בינינו שהתגלתה מחדש.

אולם אפילו מעבר ליחסים המיוחדים שלנו, הנוצרים כמיעוט בהקשרים היהודי והמוסלמי, משחקים תפקיד מיוחד ביותר עבור החברות שלנו בכלל. המצב של המיעוטים הוא תמיד בבואה עמוקה של המצב החברתי והמוסרי של החברה בכללותה. רווחתן של הקהילות הנוצריות במזרח התיכון היא לא פחות מסוג של ברומטר למצב המוסרי של המדינות שלנו. הדרגה בה הנוצרים נהנים מזכויות וחירויות אזרחיות ודתיות מעידה על החוסן או החולשה של החברות להן הם שייכים במזרח התיכון.

יתר על כן, כפי שכבר ציינו, הנוצרים משחקים תפקיד לא פרופורציוני בקידום הבנה בין דתית ושיתוף פעולה במדינה. אכן הייתי מעז להציע שזהו בדיוק האופי הנוצרי, לקדם את מיגור הדעות הקדומות וחוסר ההבנה המייסרים את ארץ הקודש ואשר כמובן מחוזקים ביותר באזור בכללותו. בזמן שלא יהיה זה הוגן לצפות מהקהילות הנוצריות הקטנות שתהיינה מסוגלות לשאת בכזו אחריות לבדן, אולי נוכל לקוות שעל התמיכה של הכנסייה האוניברסאלית שלהם והסמכות שלה הם יהיו אכן משכיני שלום מבורכים בעיר ששמה פירושו שלום ושיש לה כזו משמעות עבור הקהילות שלנו. סימן ראשוני לכך כבר התגלה בתפקיד של ההנהגה הקתולית המקומית ביסוד בשנים האחרונות של הועד של המוסדות הדתיים של ארץ הקודש, המאחד את הרבנות הראשית של ישראל, את בתי המשפט השרעיים ומשרד הדתות של הרשות הפלסטינאית וההנהגה הרשמית הנוצרית בארץ הקודש. ועד זה לא רק מקל על התקשורת בין הרשויות הדתיות השונות, כי אם הוא גם מחויב ופועל להילחם באי הבנות, גזענות והסתה, וכן הוא מבקש להוות כוח להשלמה ושלום כך ששני עמים ושלוש דתות יוכלו לחיות בארץ בכבוד מלא, חירות ושלווה.

 מכשיר העבודה (Instrumentum Laboris) של אותה אסיפה מיוחדת עבור המזרח התיכון מצטט את האפיפיור בנדיקטוס XVI בראיון שהוא נתן לעיתון "אוסרווטורה רומנו" בדרכו לארץ הקודש, כדלהלן: "חשוב מצד אחד שתהיינה שיחות הדדיות – עם היהודים ועם האסלאם – ואחר כך גם שיחות תלת-צדדיות" (חלק 96). אכן בשנה האחרונה, בפעם הראשונה, הועד האפיפיורי ליחסים בין דתיים והועדה האפיפיורית ליחסים דתיים עם היהודים ארחו ביחד עם הועד היהודי הבינלאומי להתייעצויות בין דתיות (IJCIC) והקרן לשלוש התרבויות בסביליה, ספרד, את הדיאלוג התלת צדדי שלנו. דבר זה שימח אותי במיוחד, כי ההצעה לעשות זאת הוגשה בתקופה שהייתי היו"ר של IJCIC, ואני מאד מקווה שזו רק ההתחלה של דיאלוג תלת צדדי נרחב יותר, על מנת להתגבר על חשדנות, דעות קדומות ואי הבנה, כך שנוכל להדגיש את הערכים המשותפים של משפחתו של אברהם אבינו לרווחת האנושות כולה.

נראה לי כי הועדה הבילטרלית שהוזכרה לעיל עם הרבנות הראשית של ישראל והועד של המוסדות הדתיים בארץ הקודש ביחד יציעו הזדמנויות ואתגרים אפילו גדולים יותר בעניין זה.

 מכשיר העבודה מספק גם תובנות חשובות לטבע היחסים עבור הנוצרים עם הן המוסלמים והן היהודים. הוא מצטט את דברי האפיפיור בנדיקטוס ה-XVI בקלן באוגוסט 2005, כשהוא תאר את היחסים עם האסלאם בתור "כורח חיוני... בו במידה רבה תלוי העתיד" (חלק 95). אכן במזרח התיכון זוהי אמת מוסכמת. בין אם מבינים את התפיסה של  דאר אל-אסלאם רק בהקשר גיאוגרפי / תרבותי או בהקשר התיאולוגי, השאלה הקריטית עבור העתיד של הקהילות שלנו היא, האם או לא האחים המוסלמים שלנו יכולים לראות את הנוכחות הנוצרית והיהודית כחלק לגיטימי ואינטגראלי של האזור בשלמותו. אכן הצורך להתייחס לבעיה זו הוא לא פחות מ"כורח חיוני ... בו ... עתידנו תלוי".

אכן זה מתייחס לעצם הבעיה שהיא "השורש" של הסכסוך היהודי – ערבי. אלה הטוענים שהכיבוש הוא "הסיבה השורשית" של הסכסוך הם במקרה הטוב לא מתוחכמים. סכסוך זה נמשך במשך עשרות שנים לפני מלחמת ששת הימים ב-1967 אשר כתוצאה ממנה הגדה המערבית ועזה עברו לשליטה ישראלית. "כיבוש" הוא למעשה בדיוק תוצאה של הסכסוך, ו"הבעיה השורשית" האמיתית שלו היא האם העולם הערבי יכול לסבול בקרבו  ישות פוליטית ריבונית שאינה ערבית.

אולם מכשיר העבודה המעיר על  דבר האל ( Dei Verbum) מתאר את הדיאלוג של הכנסייה עם "אחיה המבוגרים יותר" לא רק כנחוץ, כי אם כ"חיוני" (חלק 87). אכן בביקורו בבית הכנסת הגדול בעיר זו השנה, האפיפיור בנדיקטוס XVI ציטט את  עיקרי הנצרות של הכנסייה הקתולית (חלק 839):- "על ידי הרהוריה על המסתורין שלה הכנסייה, אנשי האלוהים של הברית החדשה, מגלה את הקשר העמוק שלה עם היהודים, אשר נבחרו על ידי האל לפני כולם לקבל את דברו"; והוסיף כי "האמונה היהודית, בשונה משאר הדתות שאינן נוצריות, היא כבר תגובה לגלוי האל".

מילים אלה חוזרות על דבריו של האפיפיור יוחנן פאולוס II המנוח, אשר בביקורו ההיסטורי באותו מקום מרכזי של פולחן יהודי בעיר הזאת בשנת 1986 הצהיר כי "הדת היהודית אינה חיצונית לנו, כי אם בדרך מסוימת היא  פנימית לדת שלנו. על כן יש לנו יחסים עם היהדות שאין לנו עם איזו שהיא דת אחרת". בנוסף, בתוכחה האפוסטולית שלו מן ה-28 ביוני 2003 הוא תאר "דיאלוג ושיתוף פעולה עם המאמינים של הדת היהודית" בתור "חשוב באופן יסודי להכרה העצמית של הנוצרים" בהתאם לקריאת המועצה הכנסייתית ל"הכרה בשורשים המשותפים המחברים את הנצרות עם העם היהודי, אשר נקראו לאל בברית שאין להפרה".

 כפי שציינתי, המציאות הפוליטית במזרח התיכון לא תמיד מקלה על הנוצרים באזור להכיר, שלא לדבר על לקבל תוכחות אלה. אולם אני מתפלל כי הנס לו קרא יוחנן פאולוס II "פריחת אביב חדש ביחסים ההדדיים" יהיה מורגש יותר ויותר במזרח התיכון ובכל העולם. למטרה זו הבה נקדיש את עצמנו באדיקות גדולה עוד יותר, הן על ידי תפילה והן על ידי עבודה, לשלום וכבוד לכל. הבה נתפלל במילותיו של האפיפיור יוחנן פאולוס II בכותל המערבי בירושלים אשר בהן סיים האפיפיור בנדיקטוס XVI סיים את הצגתו בבית הכנסת הגדול ברומא: "שלח את שלומך על ארץ הקודש, על המזרח התיכון, על כל משפחת האדם; עורר את הלבבות של אלה הקוראים בשמך, ללכת בענווה בדרך הצדק והחמלה".

 והרשו לי, כאחד הבא מהעיר שהיא קדושה ואהובה על כולנו, לסיים עם דברי משורר התהילים "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך" (תהילים קכח:5).